אנה קליימן (23), סטודנטית לתואר שני באוניברסיטה העברית, מתגוררת בירושלים ||  מיה ברשישת (22), מדריכת נוער, מתגוררת בירושלים ||  קים ארד (19), מדריכת נוער, מתכוננת להתחיל בשנה הקרובה לימודי פסיכולוגיה, מתגוררת בירושלים || שושן ובר (23), עובדת בעמותת 'אל הלב' – עמותה להגנה עצמית לנשים נגד תקיפות מיניות. מתגוררת בירושלים || מייסדות 'לוט"ם – היחידה ללוחמה בטרור מגדרי', התארגנות אקטיביסטית למחאה ציבורית כנגד אלימות כלפי נשים.

רק לפני כמה שבועות נשטפה הארץ כולה בהפגנות, במחאות, ובשביתות כנגד רצח נשים ואלימות נגד נשים. בתוך גל המחאה הזה, היה בלתי אפשרי להתעלם מאופן מחאה מצמרר במיוחד: נשים ששוכבות על רצפה מרוחה בצבע אדום, נשים שמחזיקות צעצועי ילדים לצד מודעות אבל עם שמותיהן של סילבנה צגאיי (13) ויארה איוב (16) שנרצחו השנה על רקע מגדרי, מזרקות שמימיהן נצבעו באדום, מפגינות שאזקו עצמן מול הכנסת או משרדי ממשלה.

הפגנת נשים בגשר המיתרים בירושלים (ענת יורובסקי)

קצת קשה להאמין שמי שהניעו את אופני המחאה האלה, שזכו לחשיפה רבה באמצעי התקשורת, הן ארבע נשים צעירות מאוד, כולן ירושלמיות, שכל אחת מהן מחזיקה בוותק מרשים במיוחד בתחום האקטיביזם. אנה קליימן, מיה ברשישת, קים ארד ושושן ובר הן המייסדות של 'לוט"ם – היחידה ללוחמה בטרור מגדרי', אליהן הצטרפו עוד עשרות נשים לפעולות ומיצגי מחאה. הן לא היו זרות אחת לשנייה, וחלקו עבר משותף באקטיביזם פמיניסטי ולהט"בי בירושלים. קליימן, ובר, וברשישת – היו שלושתן ממארגנות צעדות השרמוטות בירושלים בשנים האחרונות. ברשישת עבדה בעבר בעמותת 'אל הלב' בה ובר עובדת כיום. קליימן וארד היו פעילות שתיהן בבית הפתוח, ובארגון מצעדי הגאווה בעיר.

ההצלחה בלכידת תשומת הלב הציבורית מניעה אותן להמשיך באופן הפעולה הזה, ולהכריח את משרדי הממשלה והפוליטיקאים להתעורר ולמנוע את הרצח או הפגיעה המגדרית הבאה. הן זוכרות היטב שאחרי מספר ימים בהם הציבור יצא לרחובות והתקשורת והפוליטיקאים התייחסו לאלימות הגואה כלפי נשים בישראל, מעט מאוד נעשה בפועל. למעשה, מרבית המרכיבים בתכנית הלאומית למאבק באלימות נגד נשים, שאושרה בממשלה כבר לפני שנתיים, עדיין לא יצאו לפועל על אף עלותם הצנועה – 250 מיליון ש"ח בחמש שנים. קליימן, ובר, ברששת, ארד ועשרות הנשים ששותפות בלוט"ם יעשו הכל כדי להחזיק את הנושא בתודעה הציבורית, וללחוץ חזק כדי שהשינויים ייצאו לפועל.

אז איך לוט"ם מוקמת?

ברשישת: "כקבוצה התגבשנו עוד לפני כן, אבל לוטם ענתה על צורך שהרגשנו הרבה מאוד זמן – איחוד גדול של הרבה נשים, פלטפורמה שמאפשרת להגיב כל פעם שמשהו בשטח קורה, זה משהו שהרבה נשים הרגישו צורך בו. לוטם ממש יצאה מתוך השטח במובן הזה. זה היה טבעי."

ארד: "עבורי זה היה גם מתוך חיבור אישי – גם אני הרגשתי את האלימות המגדרית והמינית ברחוב ובחיים האישיים שלי, וגם מתוך חיבור מהשטח. ראינו שיש צורך מאוד ברור בהעברת תקציבים לגופים טיפוליים, בשינוי דרכי האכיפה, בצורת הטיפול של הרשויות באלימות נגד נשים. נפגשנו ודיברנו, ויצאנו לפעולה הראשונה – הישכבות על הכביש מול המשרד לבטחון פנים. נפגשנו פעם נוספת אחרי אותה פעולה, והחלטנו שאנחנו מייצרות משהו גדול ומסודר יותר, ופועלות ממנו."

"רצינו לייצר פלטפורמה שתאפשר לנו לגייס מתנדבות באופן שוטף, לייצר פעולות שונות, גם כאלה שהארגונים הפורמליים לא יכולים להוציא לפועל. כמו תליית מודעות אבל, כמו הישכבות על הכביש, האזיקונים, המזרקות בדם, כל מיני דברים שארגונים אחרים לא יכולים לחתום עליהם בשמם."

ובר: "לוט"ם קמה כי לא יכלנו להמשיך לשתוק, וכי בכל מקרה קמנו ועשינו פעולות שבבסיס שלהן הן יותר פרובוקטיביות, יותר מושכות תשומת לב. פעולות שחייבים לסקר אותן, ודרכן עולה מודעות לאלימות נגד נשים. אלה דברים שבכל מקרה עשינו קודם – עד שראינו שזה כבר קורה וצריך לקרות משהו גדול יותר. היינו צריכות שם שנוכל להזדהות תחתיו, וליצור איזשהי תשתית ששולחת נשים אחרות שרוצות לעשות אקטיביזם ברחוב אבל לא יודעות איך לעשות את זה. ברגע שנשים מתאחדות אנחנו כלוט"ם יכולות לספק להן קצת מהמשאבים שיש לנו. המטרה היא לרכז משהו שנותן גב אחת לשנייה."

"התקבעה תחושה לפיה תמיד יהיה משהו דחוף יותר ממאבק באלימות נגד נשים"

למה לוט"ם פועלת דווקא באופן הזה?

ברשישת: "היום קיימים סוגים שונים של פעולה, בהרבה חזיתות, בנושא אלימות נגד נשים. דווקא סוג כזה של פעילות שהיא יותר פרובוקטיבית, יותר אקטיביסטית, היא משהו שפחות אויש עד עכשיו. הוא נחוץ כי התקבעה תחושה לפיה תמיד יהיה משהו דחוף יותר, חשוב יותר, ממאבק באלימות נגד נשים. כי אלימות נגד נשים מתקבלת כמעין גזירת גורל שאין מה לעשות מולה. אני חושבת שלוטם פועלת כדי לשבור את זה. אם הדרך לשמור על זה בכותרות היא להיות יותר פרובוקטיביות – זה מה שצריך, וזה מה שנעשה."

 מה צפוי ל-2019?

קליימן: "קודם כל – אנחנו מקבלות את 250 מיליון השקלים עבור התוכנית הלאומית למיגור אלימות נגד נשים. אנחנו מתחילות לראות שינוי, גם אם הוא קטן וקוסמטי, ואנחנו ניאבק על זה שהוא באמת ייושם. אנחנו מצפות לראות פחות רצח נשים. אנחנו מצפות להגיע למספרים פחות גבוהים מאשר השנה."

"מעבר למחאה הנוכחית, לוט"ם נהייתה כוח כל כך חזק שיכול להמשיך ולהריץ כל פעולה בכל נושא, אם עוד מישהו יעצבן אותנו. אם שופטים יעצבנו אותנו, אם עוד חברי כנסת יעצבנו אותנו וישקרו לנו וימרחו אותנו, אם נבחרי ציבור או אושיות יתבטאו בצורה שהיא מבחילה או מבזה נשים. באנו להראות שההתאחדות שלנו היא לא רק סך כל הפעולות שלנו – היא סוף של תקופה, והתחלה של תקופה חדשה, שבה יש דין ויש דיין. אנחנו נבוא אליכם, נדרוש את הדין והחשבון שלכם. כל אחד. אנחנו לא נטפלות לאנשים. אנחנו דורשות יחס אנושי שמגיע לנו."

ובר: "כל זמן שהמציאות תמשיך לספק לנו סיבות לפעול – והיא מספקת – לוטם תמשיך להתקיים. כל עוד נשים ימשיכו להירצח, ותמשיך להתקיים תרבות האונס, אנחנו נמשיך לפעול."

בשבועות האחרונים, חווינו איזשהו שיא של מחאה. ובכל זאת, דרישותיה לא נענו במלואן. מה מניע אתכן היום להמשיך ולעסוק בזה?

ברשישת: "דווקא העובדה שלמרות שיא המחאה, הדרישות לא נענו. הקמנו את לוט"ם בידיעה שזה לא יהיה מאבק עם מערכה אחת. מעבר למחאה הספציפית הזאת, אלימות נגד נשים היא נושא מאוד רחב שיש הרבה איפה לפעול בו. גם במחאה הזאת עוד יש דרך. אני חושבת שאף אחת עוד לא הרימה ידיים."

ארד: "אמנם יצאנו לרחובות בעקבות נשים שנרצחות מדי שנה, אבל הטרור המגדרי והאלימות המינית הם דברים שממשיכים לקרות. הם לא מפסיקים, וגם התקציב שעבר – עדיין לא עונה על כל הדרישות שלנו. בנוסף, תחום האלימות המינית הוא רחב יותר, וכבר בחודשים הקרובים תראי את הפעילות שלנו בתחום הפגיעות המיניות. גם זו קטגוריה שאנו עוסקות בה."

מה מניע אתכן להמשיך בזה אל מול כל הקשיים?

ובר: "זה פשוט משהו שבוער בי. פמיניזם זה משהו שאני חיה ונושמת, אני עובדת בתחום. זה לא נראה לי הגיוני שאני כאישה שווה פחות. פשוט לא עובר לי חלק בגרון, ואני חייבת לקום ולפעול, אני לא רואה את עצמי עושה משהו אחר."

"אף מאבק לא יכול לעבוד רק בגזרה אחת, אין דבר כזה"

מי הולך להוביל מכאן והלאה את חוד החנית של המאבק – הארגונים המוסדיים יותר, או לוט"ם?

קליימן: "כולנו ביחד. זה אף פעם לא עובד רק בנפרד. אף מאבק לא יכול לעבוד רק בגזרה אחת, אין דבר כזה, זה כוח חסר. לפעילות שטח אין אחיזה ואין קשר לעולם, אם אין נשים שיושבות בתוך המוסדות ולוחצות, ונשים שיושבות בפנים ולוחצות קל לנפנף תוך שנייה אם אין מי שנקשרת לגדר בחוץ. זה הכיף במאבק הזה – שהוא איחד את כל הנשים בארץ, מכל המגזרים, מכל הסוגים, מכל העמדות הפוליטיות – כולן, כי זה היה ממש עניין של חיים ומוות. לא הייתה ברירה אלא לשים את כל מה שחילק בינינו קודם בצד, להקשיב אחת לשנייה, ולראות איך פועלות ביחד."

"לכן אני חוזרת ומדגישה שאנחנו במאבק הזה כחלק מהקואליציה למאבק באלימות נגד נשים, ועושות הכל בתיאום עם הקואליציה. אנחנו ממשיכות להבעיר את השטח בזמן שארגונים ממשיכים לנסח מסרים ולשלוח אותן למי שצריך ולהשפיע מבפנים. הבחירות שמתקרבות טורפות את כל הקלפים, ואנחנו בוחנות איך אפשר לוודא שנשים – רצח של נשים, אלימות כלפי נשים, בטחון של נשים – יישארו קלף חשוב בבחירות האלה, לפיו פוליטיקאים נשפטים. שלא ממשיכים יותר להתעסק רק בגברים ובאורחות חייהם."