"עו"ד אפי נוה נחקר היום בשנית בפרשת מינוי השופטים שלא כדין"; "מינוי שופטים מעולם לא היה טהור, אבל הפעם כל הסכרים נפרצו"; "האם ניתן להדיח שופטים שהמינוי שלהם היה פגום, ומה יקרה עם הפסיקות שנתנו?". אלה הן רק חלק מהכותרות שהגיעו לעמודים הראשונים בכלי תקשורת שונים בקשר לפרשת נוה, שגליה מכים בימים האחרונים. תחילה רק בלחישות, קריצות עין וברשתות החברתיות הבלתי-רשמיות. לאחר מכן, עם התרת צו איסור הפרסום, ולו חלקית, גם בכלי התקשורת המוכרים.

חשד להתנהלות במינוי שופטים הוא ללא ספק חשד מטלטל בעל חומרה מיוחדת. לאחר שהתרגלנו לשמוע באוזן, שנהייתה כבר קצת משופשפת מדי – יש לומר, על שחיתות במערכת הפוליטית וקשרי הון-שלטון-תקשורת שללא ספק משחיתים את הציבוריות הישראלית, דומה כי הפרשה האחרונה מלמדת יותר מכל עד כמה פשטו את הרגל חלק מהמוסדות הבסיסיים ביותר, החיוניים לעצם קיומו של כל משטר דמוקרטי ששלטון החוק הוא נר לרגליו.

יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נווה, בכניסה לחקירה במשרדי להב 433 בחדש לשוחד מינוי לטובת מינוי שופטים. 16 בינואר 2019 (צילום: פלאש90)

משום כך, השאלה האם מינויים של השופטים בשנים האחרונות, תחת מה שמשורטט כחשדות להתנהלות לא כשרה, יד רוחצת יד, ויד מסייעת ליד, ממניעים אסורים ולא כשרים, במה שנחשב "קודש הקודשים" של הדמוקרטיה הישראלית – מינוי שופטים – לא פשט את הרגל גם הוא? ומיד השאלה הבאה, הנראית כחלק מהראשונה, האם לא צריך להביא לסיום כהונתם של כל השופטים הרלוונטיים, אלה שמונו בשנים האחרונות? ואלה שהייתה לגורמים הבכירים במערכת הממנה אותם, ובהם לכאורה ראש לשכת עורכי דין, מעורבות אסורה במינויים? ואולי גם אלה שלא הייתה אצלם מעורבות ישירה, אלא רק עקיפה?

ובכן, התשובה היא שלא. למרות החומרה שדבקה לפרשה, הרי נראה שיש לעמוד על כך שפרט למקרים הנוגעים ישירות לפרשה, יעמדו כל המינויים על מכונם וכן יעמדו על מכונן כל הפסיקות וההחלטות. בעניין זה, חשוב, לדעתנו, שהמעירים, המנתחים והפרשנים למיניהם ימנעו מ"לשפוך את התינוק עם המים" ולהכפיש את המערכת השיפוטית כולה.

הסיבה היא, שלמרות החומרה שדבקה לפרשה, הרי שהתהליך למינוי שופטים בישראל הוא עדיין תהליך מובנה, ממושך, רב-שלבים, ובעל בקרות טובות ומתאימות שיכול – בחלק הארי של המקרים למנוע מינויים בלתי לגיטימיים. במילים אחרות, המדובר בתהליך הכולל מספיק שסתומים, מבחנים ובלמים, כך שניתן להניח ולקוות כי הכתם שהוכתם לא ירד לשורשו של הליך, או – במילים אחרות – שניתן לעשות שימוש בשיטת ה"עפרון הכחול" המפרידה בין שורשו של הנגע, או מקרים ספציפיים שבהם ברור שהמינוי נעשה מטעמים לא כשרים בצורה ישירה, לבין מקרים מרוחקים יותר, שנוגעים לעניין, אם בכלל, אך ורק בעקיפין ולא ישירות.

הוועדה למינוי שופטים 2018 (צילום ארכיון: הדס פרוש / פלאש 90).

הוועדה לבחירת שופטים קיימת מכוח חוק יסוד: השפיטה, והרכבה כולל ארבעה סוגים של נושאי תפקיד: שלושה שופטי בית המשפט העליון ובהם נשיא/ת העליון; שני חברי כנסת; שני חברי ממשלה ובהם שר המשפטים ושני נציגי לשכת עורכי הדין. כך מצא המחוקק לקבע מצב בו הוועדה משקפת את שלוש הרשויות של הדמוקרטיה הישראלית, בצירוף נציגי האיגוד המקצועי הרלוונטי.

מי שרוצה להיות שופט בישראל צריך קודם כל להיות עורך דין ולצבור שנות ניסיון מספיקות לשיפוט. המינימום לשופט שלום הוא חמש שנים אבל לרוב ממתינים הרבה יותר. לאחר מכן, עליו להגיש מועמדות לוועדה לבחירת שופטים, שמעמדה והרכבה מוסדרים בחוק יסוד – כאמור, והתיק שלו מובא בפני ועדת משנה (שהיא ועדה חלקית של הוועדה לבחירת שופטים) המונה שלושה אנשים. תיק המועמד כולל פירוט קורות חיים, ממליצים, רשימת פרסומים ונושאים נוספים. ועדת המשנה בוחנת את התיק של המועמד וככל שהיא מחליטה לעשות כן, היא מעבירה את שמו ופרטיו לקורס ייעודי למועמדים לכהונת שפיטה, שמנוהל על ידי אנשי מקצוע ובראשו שלושה שופטים.

הקורס המדובר הוא אינטנסיבי ביותר וכולל הרצאות, שיחות רבות, סימולציות, משימות כתיבה, ראיונות אישיים, שיחה עם פסיכולוג תעסוקתי, משימות של "משפט מבוים" ועוד. לאורך כל השבוע נפגשים המועמדים לכהונת שפיטה אחד עם השני ופועלים כתף אל כתף במשימות שונות. הם נבחנים ללא הרף על ידי שורת מנחים, מרצים, ושופטים, כולל שלושת השופטים העומדים בראש הקורס ומנהלים אותו. כל אלה נחשפים ליכולות של המועמדים. המנחים, המרצים, השופטים ובעלי המקצוע השונים צופים במועמדים ומעניקים להם ציונים על המשימות השונות.

בתום קורס המועמדים, מעניקים השופטים העומדים בראשו, ואשר נמצאים בקשר אינטנסיבי עם המועמדים לאורך כל השבוע, ציון משוקלל המבוסס על התרשמותם ועל היכרות עם כל המשימות שבוצעו בקורס, כמו גם על ציוני המנחים והמרצים האחרים. ציונים אלה מועברים לוועדת המשנה שמחליטה מי יהא חלק מרשימת המתאימים לכהונת שפיטה. מהרשימה הזו ממונים, בסוף הדרך, השופטים.

הוועדה למינוי שופטים בהכרזה על מינוי אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון (צילום: דוברות שרת המשפטים)

גם לאחר בחירתו של השופט לשפיטה, חלים עליו מנגנוני בקרה שונים, בהם הנהלת בתי המשפט, נשיאי המערכת השיפוטית, נציבות תלונות הציבור על שופטים, שר המשפטים, ועדת האתיקה של השופטים, ובית הדין המשמעתי לשופטים. כמו כן, קיימים כללים שונים המוחלים עליו, כגון כללי האתיקה לשופטים, דיני פסלות שופט, וחוק יסוד: השפיטה, כמובן. במקרים המתאימים, נבחנות תלונות על שופט ובמקרים חריגים, מוצא השופט את דרכו אל מחוץ למערכת. הניסיון להכפיש את כל המערכת או לנפנף בסיסמאות מדבקות כאילו המערכת כולה קרסה, הוא ניסיון מסוכן, שכן הוא מכפיש גם נושאי תפקיד ישרי דרך, שלא עשו יד אחת עם השחיתות המתוארת בפרשה ועלול לפגוע במערכת השיפוטית עצמה.

אז נכון שהפרשה שפורסמה, ושאנו יודעים בשלב זה רק חלק ממנה, היא חמורה ביותר, והיא מטילה צל מסוים על ההליך האמור כשלכל הפחות, היא מציירת אותו כפחות נקי ממה שניתן היה לקוות. אבל ברור גם שהתהליך עצמו הוא – כאמור – ממושך ביותר, קשה ביותר, ובוחן יכולות ומיומנויות בתהליך שאינו פשוט מקצועית ורגשית. ההליך של מיון ובחירת שופטים מובל בחלקו הגדול על-ידי אנשי מקצוע ברמה הגבוהה ביותר, שבוחנים את נתוני המועמדים מתוך תחושת שליחות ובמיומנות גבוהה. גם אם מצער שהיה מי שניסה להפיק טובת הנאה מההליך הזה ולהשפיע על איכותו, הרי שהמסקנה שהוא הוכתם עד כדי כך שאין לסמוך עליו יותר היא מרחיקת לכת. כמובן, שמי שהכתים את ההליך הזה, וככל שהעובדות המתוארות נכונות ויוכחו, צריך לשים את המפתחות, אבל עובדה זו עצמה לא מלמדת על המערכת כולה.


עורכת דין ד"ר מורן סבוראי הייתה הממונה על מחקר ופיתוח בנציבות תלונות הציבור על שופטים – כעוזרת של הנציבה הראשונה, כב' השופטת (בדימוס) טובה שטרסברג-כהן