טקס הזיכרון ה-15 לקורבנות הפיגוע בדולפינריום, נערך בצמוד לאנדרטה לזכרם. בחלקת הדשא הצרה שליד הטיילת, מטרים ספורים מהכביש הסואן, התכנסו המשפחות והחברים של הנרצחים. במקביל לטקס, נמשכו החיים בתל אביב כסדרם: אצנים שזופים, רוכבי אופניים ותיירים שהגיעו לבקר ולהשתתף במצעד הגאווה שייערך בסוף השבוע. זוג צעיר, שחזר זה עתה מחוף הים, נעצר ליד הטקס והאזין במבוכה.
אולי זה כל הסיפור, האופן שבו השכול פורץ פתאום לעומק החיים והשגרה. בליל שבת, ה-1 ביוני 2001, דקות ספורות לפני חצות – פוצץ עצמו מחבל מתאבד, שליח החמאס הפלסטינאי, בלב הקהל שהתאסף בכניסה למועדון הדולפי. 21 צעירים נהרגו בפיצוץ האכזרי ו-120 נוספים נפצעו.
כל ההרוגים בפיגוע, למעט אחד, היו עולים מברית המועצות. "אני ושני ילדיי עלינו יחד מרוסיה בשנת 1999," סיפרה אנה קזצ'קוב, אִמה של אניה שנהרגה בפיגוע, "רק שנה ו-11 חודשים לפני הפיגוע הנורא". היא הקריאה מיומנה של אניה, שכתבה כי חלומה התגשם וכי היא מאושרת. אניה הגיעה לחגוג את יום הולדתה ה-16 של חברתה יוליה גלימוב במועדון הדולפי באותו ערב, ושתיהן נרצחו בפיגוע יחד עם חברות וחברים נוספים. "הכאב לא עובר," אמרה קזצ'קוב, "חסרונם הולך וגובר. למדנו לחיות עם הכאב שהפך חלק בלתי נפרד מאיתנו".
השר לענייני ירושלים ומורשת, ח"כ זאב אלקין, שהשתתף בטקס התייחס לכך שאותו פיגוע היה אירוע שהִכה בקהילת העולים. "עולים נפלו גם קודם לכן, אבל בפיגוע הזה, קהילה שלמה נכנסה אל משפחת השכול. בציבוריות הישראלית ישנו השיר 'הילדים של חורף 73'. אפשר להגיד מבחינה מסוימת על קהילה שלמה, 'אנחנו הילדים של קיץ 2001'. הייתי אז אזרח פשוט. היום כשר אני אומר סליחה שלא הצלחנו להגן עליהם. נעשה הכול כדי שילדים יוכלו לבלות בלי לחשוש," אמר.
נציגי בית הספר "שב"ח מופת" ששכל באותו פיגוע שבעה תלמידים, ושרבים מבין הפצועים בפיגוע היו תלמידיו ובוגריו, הגיעו אף הם לאירוע, ומקהלת בית הספר שרה בו את שירי הזיכרון.
שרת העלייה והקליטה הנכנסת, סופיה לנדבר, הביעה הזדהות עם כאבן של המשפחות. "הילדים הללו רצו לשמוח, לרקוד, להשתלב בחברה הישראלית, והאויבים שלנו רצו ועדיין רוצים להרוג," אמרה והוסיפה כי "הרגעים הקשים מגלים את החוזק הטמון בנו. אתם בחרתם בחיים, ויחד עם עם ישראל כולו אנו מתפללים שתמצאו כוחות".
על אנדרטה נוספת הניצבת קרוב לאתר הפיגוע, נכתב ברוסית "זה הבית שלנו", ובעברית – "לא נפסיק לרקוד". השכול שוכן איתנו בין החלום על הבית, הריקוד והטיילת התל אביבית ובלִבן של המשפחות שזוכרות.