ההסלמה הביטחונית שחלה אתמול (שלישי) בבוקר בעקבות חיסול בכיר ארגון הג'יהאד האיסלמי, תפסה בהפתעה את כל תושבי גוש דן והשפלה שלא שלחו את ילדיהם למוסדות החינוך ולא הלכו לעבוד. בעוד חוסר הוודאות הביטחונית נמשכת גם היום, עבור תושבי הנגב המערבי מדובר בעוד סבב הסלמה, מציאות עגומה אליה הם מורגלים. שינה בממ"דים, המתנה לעדכון החדשות כדי להבין אם ילדיהם ילכו לבית הספר או שיישארו עוד יום בבית. עוד סבב שגרתי של חוסר שגרה וחוסר וודאות.
בתחילת הקיץ האחרון החליטה קבוצה של תושבים משדרות, החיים כבר למעלה מ-18 שנים תחת איום הטילים, שהגיע הזמן לדבר על זה – על החרדות, על האימה, על ההתנהלות המשפחתית בלילות ובימים הקשים ועל עד כמה הקלישאה הידועה "אין נפגעים ולא נגרם נזק" איננה נכונה. הנזק נגרם והוא מלווה אותם בכל יום, שעה אחר שעה. יחד ייסדה הקבוצה את מיזם "שדרות-רוטשילד", בתמיכת החברה למתנ"סים הארצית ומתנ"ס שדרות, שנועד להמחיש לתושבים מחוץ לעוטף עזה כיצד נראית מציאות חייהם תחת טילים. במסגרת זו יוצאים תושבי שדרות לרחבי הארץ במסע הסברה מיוחד בו הם מספרים את סיפורם האישי. הפרויקט נולד במטרה לעודד הקשבה ותחושת ערבות הדדית בין תושבי העוטף לבין כל חלקי הארץ. במסגרת המיזם, התושבים מתארחים בבתי תושבים ברחבי הארץ ומדברים על המחיר הכבד אותו הם משלמים מדי יום ביומו.
סיגלית מאור (32) משדרות, אמא לארבעה, אמרה ל"דבר" כי בעיניה מטרת הפרויקט היא להביא את הסיפורים לשאר התושבים במדינה. "הסיפור שלי הוא של הילדים שלי. איך הם לא מצליחים לעבור במהירות מחירום חזרה לשגרה. איך הפחד מלווה אותם כל יום. הם תמיד בדריכות, תמיד מפחדים, תמיד שואלים: 'תהיה התקפה? יהיה צבע אדום? מה היה על הגדר? הרגנו מישהו?' הם תמיד בכוננות שיא".
לדבריה, שגרת החירום והסכנה הממשית משפיעה מאוד על התפקוד היומיומי של ילדיה. בתה בת ה-3 לדוגמה, מפחדת לצאת מהבית ומפחדת מחלון פתוח. "באחת השבתות בבוקר תפס הצבע האדום את הבת שלי בת ה-10 כשהייתה על אופניים. מאז היא לא יוצאת מהבית לבד" סיפרה מאור והוסיפה כי "מאז שהסבב התחיל הבנות לא יוצאות מהממ"ד. הסיפור הזה משקף את שגרת החיים של ילדי עוטף עזה. שגרה של התעוררויות בהלה בלילה. אם שמעו אופנוע עובר או אמבולנס או כל רעש קטן הם קופצים ובוכים כי הם מפחדים שהתחיל משהו, שאולי שכחנו לקחת אותם לממ"ד. הם לא ישנים רצוף טוב. עוברים בלילה לממ"ד ושם יירדמו אפילו על הרצפה כדי להמשיך את השינה שלהם. זה המצב שלהם".
ננה אנגל (70), פנסיונרית החיה בשדרות מאז שנת 1962 מספרת כי חייה השתנו לפני 14 שנים לחלוטין בעקבות פציעתו האנושה של בעלה מפגיעה של רקטה. "חווינו שנה שלמה בהדסה עין כרם והחיים שלנו לא קלים. הוא עבר 14 ניתוחים והוא 100% נכה ומתמודד שעה שעה עם הפגיעה הרב מערכתית" סיפרה אנגל והוסיפה כי בעלה הוא "אדם חזק ומאמין. ביום שהוא נפצע יצאתי לגמלאות ואני מלווה אותו. לא פשוט, לא קל, אבל אנחנו אנשים חזקים. היינו יכולים לעבור לגור איפה שרצינו אבל חזרנו לשדרות בגלל שזה הבית שלנו וזה מקום חם. הקהילה כאן מדהימה".
"אחת המטרות היא להפיץ את הסיפור האישי שלנו" הסבירה אנגל. "לא נראה לנו שבמרכז מבינים את העניין. אנחנו מרגישים שאנחנו לבדנו במערכה. מי שלא חי כאן לא מבין. יכול להקשיב אבל לא להפנים. "לדאבוננו אנחנו כל יום וכל שעה חווים חוויות לא נעימות. אנחנו לא רואים את הסוף אבל לפחות שתהיה מודעות ושיתעניינו במה שקורה אצלנו".
עד כמה הפרויקט מסייע לכם להתמודד עם הקשיים אותם אתם סוחבים?
"מצאנו בינינו החברים שהבעיות הן אותן בעיות וכולנו חווינו חוויות לא נעימות. כשכולנו נפגשים אנחנו מרגישים אחווה ואהבה. לדאבוננו מה שמחבר אותנו זה הטראומות שלנו אבל זה מהדברים שמייחדים ומאחדים את הקהילה".
מה המסר שהיית רוצה להעביר לאלו שאתם נפגשים אתם?
"הייתי רוצה להגיד להם שאנחנו לא בעד מלחמה. אנחנו בעד שקט ורוצים לחיות בשקט. שמובילי האומה יפתרו את הבעיות. זה שנשארנו לגור בשדרות זה מתוך אהבה ורצון להישאר. מי שצריך לתת את הדין זה ראש הממשלה וחברי הקבינט ולא לחכות להסלמה ולסבל. מה שאנחנו רוצים זה לחיות בשקט ושלווה ולגדל את הילדים בשקט. לחיות חיי רווחה נפשית, כלכלית ותרבותית. זה הכל".
אם גם אתם מעוניינים לארח סיפור אישי משדרות, אתם מוזמנים לפנות אל: eti@sderot.matnasim.co.il או לטלפון 054-777-8431
