חיה אבינועם, האחות האחראית של מחלקת קורונה א' בבית החולים ברזילי באשקלון, יושבת בחדר הפיקוד של המחלקה ועונה לטלפונים בלתי פוסקים ממשפחות של חולים. בחדר, שנמצא בצד ה'נקי' של הקיר השקוף שמבודד את המטופלים, היא מדווחת להם ברגישות על מצבם של יקיריהם: "היא ביקשה מים וישבתי איתה קצת", "תדרכנו אותו לנשום עם המכשיר דרך האף, אבל היה לו קשה". במקביל, היא מפקדת על שתי האחיות שלבושות בחליפות מיגון, ומחלקות תרופות וארוחת בוקר למטופלים בצד השני של הקיר.

האחיות מתייעצות עם אבינועם על צרכיהם של המטופלים באמצעות מכשירי קשר. אחת מהן מבקשת מסכה חלופית, ואבינועם מעבירה לה אותה דרך מגירת מעבר ייעודית.

חיה אבינועם על הקו עם בני משפחותיהם של המטופלים. "עבדתי 21 שנה במחלקה פנימית ושנתיים בטיפול נמרץ לב. זה שיא הלחץ" (צילום: אורן כחלון)

בזמני שגרה היא האחות האחראית ביחידת טיפול נמרץ לב, אבל מאז שנפתחה מחדש מחלקת הקורונה לפני כשלושה שבועות, היא חזרה לתפקיד שאותו מילאה גם בתחילת התפרצות המגפה. "קראו לי ואמרו לי שצריך אותי, אז באתי," היא מספרת. עשרים האחיות במחלקה מגיעות גם הן ממחלקות אחרות בבית החולים – מחלקות פנימיות, נוירולוגיה, גריאטריה וטיפול נמרץ.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

בזמן שבכנסת, בממשלה ובתקשורת מתווכחים על אופן הניהול הנכון של המאבק בקורונה, והאם ומתי יוכרז על סגר, בתוך בתי החולים מתפתחת מציאות אחרת: שגרה של טיפול בחולי קורונה. ד"ר בוריס גולצמן, מנהל מחלקת קורונה א' בבית חולים ברזילאי, קורא לתקופה הנוכחית "השקט שלפני הסערה". הסערה היא החורף המתקרב, שבו תצטרך מערכת הבריאות לטפל באלפי חולי שפעת קשים במקביל לחולי הקורונה. אבל גם בתוך השקט היחסי הזה, צוות המחלקה נדרש להימתח, הן מבחינה רגשית והן מבחינה לוגיסטית, להיבטים הייחודיים של הטיפול בחולי קורונה.

ד"ר בוריס גולצמן, מנהל מחלקת קורונה א' בבית החולים ברזילי באשקלון. "אנחנו בשקט שלפני הסערה" (צילום: אורן כחלון)

"בגל הראשון הרגשנו לחץ חריף. עכשיו הלחץ הוא יותר כרוני", אומרת אבינועם. "אני אחראית על הכל – מטופלים, ציוד חסר, לוגיסטיקה. עבדתי 21 שנה במחלקה פנימית ושנתיים בטיפול נמרץ לב. זה שיא הלחץ. חייבים לתפעל את המחלקה. אין דבר כזה שאני אשכח שיהיה פה איזה ציוד. כל הזמן עירנות. כמה חלוקים יש, מי לקח את הבדיקות, מי שלח אותם, האם קיבלנו, האם יש אישור? וכל הזמן להיות תחת טלפונים, בדרך כלל זה פחות כי המשפחות נמצאות עם המטופלים."

כשהמחלקה נפתחה, הגיעה אליה 14 מטופלים מבתי אבות שהיו בהם התפרצויות, ולאחר מכן הצטרפו אליהם מטופלים צעירים יותר. למחלקה הגיעה גם אשה הרה, שעלתה לפני שבוע לחדר מוגן במחלקת היולדות, וחזרה למחלקה עם תינוקת חדשה. למחלקה צורפה אחות מיילדת שמגיעה כדי לטפל ביולדת ובתינוקת הצעירה.

כשפוגשים את החולים, לא מרגישים את המיגון

העבודה תחת מיגון קשה לאחיות ולרופאים מבחינה פיזית – חם, מחניק וקשה לראות ולשמוע. המסכות והמגינים משאירים סימנים אדומים על פניהם של האחיות והרופאים. עם זאת, אבינועם מספרת שהיא ושאר חברי הצוות מרגישים שהאחריות שלהם למטופלים, שאינם יכולים לפגוש את בני משפחתם, גוברת על אי הנוחות. "כשמסתיימות השעתיים המותרות לעבודה תחת המיגון, תמיד קשה לי לצאת. אני מרוכזת בצרכים של המטופלים, ותמיד יש עוד משהו לעשות בשבילם. אני צריכה להכריח את עצמי לחזור לצד הנקי בשביל הבריאות שלי", אומרת אבינועם.

אחות מתמגנת במחלקת הקורונה בבית חולים ברזילי באשקלון. חיה אבינועם: "כשמסתיימות השעתיים המותרות לעבודה תחת המיגון, תמיד קשה לי לצאת. אני מרוכזת בצרכים של המטופלים, ותמיד יש עוד משהו לעשות בשבילם" (צילום: אורן כחלון)

אחות ממוגנת במחלקת הקורונה בבית חולים ברזילי באשקלון (צילום: אורן כחלון)

אחות אחרת במחלקה, שלא רצתה להזדהות כי קרוביה אינם יודעים שהיא עובדת עם חולי קורונה, מרגישה כי האתגר הגדול שמציב בפניה המיגון הוא ההפרדה הרגשית שיוצרת החליפה בינה לבין המטופלים. "למטופלים האלה יש צרכים," היא אומרת, "ואני לא יכולה להיות איתם כפי שהייתי רוצה."

"המטופלים בחרדות, אנחנו יותר מרופאים מטפלים עבורם"

גם צוות הרופאים במחלקה – בסך הכל שני רופאים בכירים, שלושה רופאים מתמחים ושלושה רופאים בסטאז', חווים את הטיפול בחולי קורונה כחוויה נפשית דורשת. "לטפל פה מרגיש כמו מבחן – כמה אנחנו מסורים, כמה אנחנו דואגים לחולה," אומר ד"ר טארק עראר, רופא מתמחה במחלקה. "הרבה מהמטופלים בחרדות, ואנחנו יותר מרופאים מטפלים עבורם. אנחנו גם דמויות משמעותיות במובן הרגשי."

צוות הרופאים במחלקת קורונה א'. מימין: הסטאז'רים פאדי שבאג ועלי עמאשה, והרופאים המתמחים ד"ר טארק עראר וד"ר יוסף חסן. עראר: "הרבה מהמטופלים בחרדות, ואנחנו יותר מרופאים מטפלים עבורם. אנחנו גם דמויות משמעותיות במובן הרגשי" (צילום: אורן כחלון)

פאדי שבאג, רופא סטאז'ר במחלקה, מתאר שיחות עם מטופלים ש"בטוחים שהם הולכים למות, ואנחנו נותנים להם את הדחיפה שהם צריכים על מנת להמשיך להיאבק על חייהם." חלק מהרופאים הצעירים גרים בצפון, ולא נסעו לביתם מאז פתיחת המחלקה בגלל העומס בעבודה.

בעת הצורך, האחות היא גם עובדת סוציאלית

שביתת העובדות הסוציאליות שנמשכה שבועיים הוסיפה לצוות האחיות במחלקה עוד מטלות מתחום האחריות על חייהם הרגשיים של המטופלים. בשבוע שעבר הן מצאו את עצמן מנסות לשכנע מטופלת במצב קשה להיכנס להנשמה. אחרי ניסיונות של הצוות להסביר לה את מצבה ולהרגיע את חרדותיה, אבינועם קראה לבני המשפחה של המטופלת וביקשה מהם לדבר על ליבה. באופן חריג הם לבשו חליפות מיגון, נכנסו אל תוך המחלקה, והצליחו לשכנע אותה להסכים להנשמה שתוכל להציל את חייה. יתר המבקרים נאלצים להישאר מעבר לקיר המפריד השקוף, לראות את אהוביהם במצלמות ולדבר איתם באמצעות מכשירי הקשר. בתיאום עם העובדת הסוציאלית של המחלקה.

"מאושפזים שמרגישים בסדר יכולים בשנייה להגיע למצב קריטי"

בנוסף לאתגרים הרגשיים, הצוות נאבק יום יום במחלה עצמה, שפוגעת כמעט בכל המערכות בגוף, ודורשת מעקב הדוק כדי לאתר התפתחויות. אבינועם מספרת שגם חולה שמרגיש טוב עלול להימצא בסכנה. "זו מחלה שקטה של הריאות. אנשים יכולים להיות עם חמצן דם נמוך, שיכול בשנייה להפוך למצב קריטי, והם לא מרגישים."

חיה אבינועם אורזת בדיקות דם. "אם אותם האנשים היו נשארים באשפוז בית ולא מגיעים למחלקה, זה היה יכול להיגמר רע" (צילום: אורן כחלון)

"אני רואה הרבה צילומי חזה של דלקות ריאות שנראים ממש קשה, ורמת חמצן נמוכה מאוד, אצל מטופלים שמרגישים בסדר ויכולים להסתובב במחלקה. כל דלקת ריאות אחרת שהיתה עושה נזק ברמה כזאת היתה גורמת להם לקוצר נשימה חמור. אנחנו לא משחררים חולים עד שהרנטגן שלהם משתפר", אומרת אבינועם, "אם אותם האנשים היו נשארים באשפוז בית ולא מגיעים למחלקה, זה היה יכול להיגמר רע". הצוות גם ער לבעיות שיכולות להתפתח כתוצאה מבעיות קרישת דם שיוצרת המחלה, וכמעט כל המטופלים משתחררים הביתה עם תרופות מדללות דם.

ציוד מיגון לקורונה במחלקת קורונה א'. "בעלי יחטוף התקף לב אם יידע שאני נכנסת למחלקת קורונה" (צילום: אורן כחלון)

"הנסיעה הביתה באוטובוס יותר מפחידה. פה אני דווקא מוגנת"

מה שכמעט לא מטריד את צוות המחלקה זה הידבקות מהנגיף. הם מציינים שבישראל אין מקרי הדבקה של צוות ממוגן ממפגש עם חולי קורונה מאומתים, ובאופן אירוני משהו, מחלקת הקורונה עם קיר ההפרדה וחליפות המיגון היא בין המקומות הבטוחים ביותר מהידבקות מקורונה בכל בית החולים, ואפילו בכל המדינה. מרינה, עובדת משק בבית החולים שנכנסת עם חליפת המיגון לסדר את חדריהם של חולי הקורונה, אומרת שאינה חוששת. "יותר מפחידה אותי הנסיעה הביתה באוטובוס", היא אומרת. "שם אנשים חובשים מסכה מתחת לאף, או מסביב לצוואר. פה דווקא אני מוגנת". למרות זאת, העבודה מלווה בסטיגמה, והיא מסתירה אותה מבני משפחתה. "בעלי יחטוף התקף לב אם יידע שאני נכנסת למחלקת קורונה".

"אין מישהו בבית החולים שלא מעורב במאבק בקורונה"

למרות שהטיפול בחולי הקורונה תחום בשתי מחלקות הקורונה, הוא משפיע בצורה דרמטית על שגרת חייהם של כלל עובדי בית החולים שממשיכים בפעילות הרפואית השגרתית. המחלקות השונות נאלצות לתפקד בהיעדרם של אנשי הצוות שעברו למחלקות הקורונה, וכן 50 אנשי צוות שנמצאים כרגע בבידוד. המשמעות היא עבודה במשמרות רבות יותר, וויתור על ימי חופשה.

"כולם בצוות ברזילי נלחמים עכשיו בקורונה", אומר פרופ' יניב שרר, המנהל הזמני של בית החולים, "אנשי הביטחון, מי שמביא את האוכל, אנשי המעבדות שנמצאים עד 11 בלילה כל יום כולל שישי שבת, מי שעובד יותר משמרות במחלקות. אין פה מישהו שלא מעורב. הודות להתגייסות המסורה של כלל הצוות בעת המאתגרת הזו, אנחנו פתוחים לכל מי שצריך לבוא ללדת, למיון, לניתוח, לצינתור ולכל צורך אחר."

פרופ' שרר מצפה שהקצאת התקנים החדשים לרופאים ואחיות, עליה הכריז משרד הבריאות בשבוע שעבר, תעזור לבית החולים להתמודד עם מה שהוא קורא "מלחמת ההתשה בקורונה". לתפישתו, "שמירת הפעילות הרגילה היא לא פחות חשובה מאשר הטיפול בחולי קורונה".

כרגע בית החולים יכול לפתוח מחלקת קורונה נוספת על השתיים הקיימות, ללא פגיעה בפעילות השגרתית. בתרחיש הגרוע ביותר, בית החולים ערוך מבחינת ציוד לפתוח עד 8 מחלקות קורונה. למרות הקשיים, פרופ' שרר מתחייב כי "אנחנו נעמוד בדרישות השעה". במקביל, ד"ר גולצמן כבר מכשיר אנשי צוות ממחלקות אחרות לטיפול בחולי קורונה, כדי שיהיה ערוכים במידה שיידרש מבית החולים להקים מחלקה נוספת.

"המשפחה שלי לא אשמה במה שאני עוברת"

בשני האחרון, כשהאחיות בכלל מערכת הבריאות שבתו בדרישה לתוספת תקנים, צוות מחלקת הקורונה עבד כרגיל. אבינועם מציינת שהשביתה היתה הכרחית, מכיוון שהעומס על האחיות הוא בלתי אפשרי. "האחיות לא מפונקות, אנחנו עושות כל מה שצריך. הקמנו את מחלקות הקורונה על בסיס הצוות הקיים, וזה יצר לחץ מטורף על כל המחלקות. יש לי ארבעה ילדים, ואני רוצה לחזור הביתה ולהצליח להיות גם אמא. אני גמורה לא רק מבחינה הפיזית. כל האנרגיה הנפשית שלי הולכת לכאן. המשפחה שלי לא אשמה במה שאני עוברת."

על הסיכום שהושג בתום השביתה, לפיו יתווספו 2,000 אחיות למערכת באופן מיידי אומרת אבינועם: "זה היה הישג גדול, ואני שמחה שקיבלנו הכרה על עבודתנו. אם יביאו עוד אחיות כפי שהבטיחו, אנחנו האחיות נמשיך לעשות את אותה העבודה כמו שאנחנו עושות עכשיו, אבל בלי ההיבט של השחיקה."