מיה קור (22), כרמיאל | סטודנטית להנדסה, תעשייה וניהול באורט בראודה | עבדה בחנות ספרים וכדיילת מכירות.

"השתחררתי לפני שנה וחצי, הייתי מש"קית בר"מ 2. אחרי תקופה קצרה שגרתי בהרצליה, ביולי שנה שעברה חזרתי לכרמיאל והתחלתי מכינה באורט בראודה. במהלך המכינה עבדתי בעבודות מזדמנות. את המכינה סיימתי ממש כמה שבועות לפני הקורונה. במקביל התחלתי לעבוד בסטימצקי פה בכרמיאל. הספקתי לעבוד רק יומיים לפני שהתחילו לצמצם משמרות. אחרי שבוע כבר מצאתי את עצמי בחל"ת".

יום עבודה

"הייתה פעם אחת לקראת פסח, שהצלחתי להשיג עבודה מזדמנת כדיילות מכירות, סידרתי חטיפים כשרים לפסח בסופרים בכל הצפון מטעם חברת שטראוס. זה היה נחמד, היה לנו רכב צמוד והסתובבנו בין הסופרים עם מסכות וכל היום עברנו מסופר לסופר, אבל זה היה רק יום אחד, לא הצלחתי להשיג יותר".

הבטחת הכנסה

"בגלל הגיל שלי ובגלל שלא עבדתי מספיק קודם, אני לא מקבלת חל"ת. אני מקבלת הבטחת הכנסה בינתיים, אבל בגלל שהתחלתי ללמוד במכללה לפני שלושה חודשים, הזכאות שלי להבטחת הכנסה אמורה להתבטל לפי החוק.

"בינתיים עדיין נכנס למרות שכבר הודעתי לביטוח לאומי ומעודכן בסטטוס שאני סטודנטית. אני ממש מפחדת שאני אצטרך להחזיר את זה. בנתיים מדובר על משהו כמו 4,000 שקל שקיבלתי בתקופה הזו, ועוד 120 שקל שאני צריכה לשלם כל חודש לביטוח לאומי מעצם העובדה שאני קיימת ולא עובדת".

מרווח נשימה

"אני מתוסכלת, האמת שאני חייה ממש בפחד. אין לי מאיפה להביא את הכסף. שכר לימוד זה 10,000 שקל בשנה למרות שלא באמת לומדים. אף אחד לא מתחשב או מפחית, אני מרגישה שאני נדחקת לפינה ואין לי מרווח נשימה. אני חיה על חשבון אמא שלי שהיא אם חד הורית שמרוויחה מינימום".

"הסיפור הזה שלא מגיעה לי הבטחת הכנסה, ממש קשה לי איתו. נכון אני לומדת, זה כי אני מנסה להגיע למקום טוב יותר ממה שנולדתי אליו, אבל איך בינתיים אני אמורה להתקיים? אני לא מבינה, למה לי לא מגיע? סיימתי צבא, המענק שלי הלך, הפיקדון שלי הלך על המכינה ועל ההתחלה של הלימודים. עכשיו אני נטל כלכלי על אמא שלי. אני צריכה להביא כסף הביתה, זה לא כסף של מותרות, זה כסף לחיות. בזמן הצבא לפחות הייתי אוכלת בבסיס והיו לי את כל הביטוחים הרפואיים וכ'ו, אבל מאז שהשתחררתי אין כלום, רק מינוס".

תקדים

"מצאתי אפילו תקדים לעניין הבטחת ההכנסה. ב-2002 היה אסיר בטחוני שישב בכלא 12 שנה כשהוא שוחרר היה לו קשה למצוא עבודה. פסקו לו שמגיע לו הבטחת הכנסה, למרות שהוא סטודנט בגלל שהוא לא יכול למצוא עבודה זה לא באשמתו. עכשיו כולנו בעצם כמוהו, מובטלים שלא באשמתנו. אבל אין לי, לא את הכסף ולא את האנרגיות להילחם בזה".

נדחקת

"הייתי אמורה לקבל מלגה של משהו כמו 100 אלף שקל. זו מלגה שיכלה לשנות את החיים שלי אבל בסופו של דבר לא קיבלתי, למרות שהמצב המשפחתי שלי מתאים לדרישות של המלגה. בגלל הקורונה כל כך הרבה אנשים הולכים ללמוד, והרבה פונים גם מלגות עכשיו, אז נדחקתי משם ולא היה לי מקום במלגה.

"בינתיים אני עושה מלגה של מפעל הפיס ועוזרת לילדים בלימודים. על זה אני אקבל 10,000 שקלים, שזה המון כסף. אבל גם את זה וגם את מלגת הפריפריה שאני זכאית לה, שזה עוד 10,000 שקלים, אני אקבל רק בשנה הבאה. זו כנראה תהיה השנה הכי קשה של המשפחה שלי. אנחנו נצטרך לחיות כל כך בצמצום וזה חונק, אין מרווח לנשימה בכלל".

מי אני בכלל?

"זה לא שאני לא רוצה לעבוד, פשוט אין עבודה. בתקופת הקורונה, במיוחד בצפון ובמיוחד בשביל סטודנטית בסימסטר א' כמוני, אין. גם חצי משרה אני אקח. אני מחפשת כל היום בפייסבוק ונרשמתי לכל האתרים, אבל ממש לא מוצאת. גם כשמשהו בכל זאת מתפרסם, אני לא מספיקה להתקשר והמשרה כבר מאוישת".

"המצב באמת קשה, אני חברה בפייסבוק בכל מיני קבוצות של תעשייה וניהול ואני רואה שם אנשים שסיימו ארבע שנים עם ממוצע של 80 ו-90 שלא מוצאים עבודה, אז מי אני בכלל? איך אני אמצא עבודה? לא רק בתחום, בכלל".