הסקירה השבועית של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר בישרה ביום ראשון האחרון על נתונים מעודדים, לפיהם מאז שנת 2007 ועד היום הצטמצם אי השוויון בישראל בשיעור משמעותי. המסמך מציין כי מדד ג'יני, המדד הבודק את חוסר השוויון בהכנסות, נמצא בירידה, ואלו בהחלט חדשות טובות. יש עוד מקום לדיון ובדיקה של העובדות המובאות בדו"ח לעומקן, וכמו בכל מדידה חובה לחשוף את החלקים ה"עיוורים" שלה ואת הכשלים הטמונים בה. אבל לצד העובדות, יש גם סיפור שכותבי הדו"ח מנסים לספר לנו. לסיפור הזה יש התחלה וסוף, יש בו גיבורים, יש לו כותרת ומעל הכול – יש לו מוסר השכל. ואת הסיפור הזה שווה לבחון.

נתחיל בעובדות המוצגות בדו"ח: כאמור, מדד ג'יני ירד בישראל במשך כמעט עשור. עורכי הדו"ח מציגים נתונים לפיהם הכנסת משקי הבית בעשירונים התחתונים עלתה בשיעור גבוה יותר משל העליונים בין השנים 2007 לשנת 2015. על פי הנתונים, בעוד ההכנסה הממוצעת של משקי בית בחמשת העשירונים התחתונים עלתה בממוצע בשיעור של כ-3.3%, לעומת עלייה של 2.1% בלבד בחמשת העשירונים העליונים. אפשר לומר שהפער הצטמצם, ולפי הדו"ח, זה קרה בקצב מהיר יותר מאשר במדינות אחרות ב-OECD.

יחד עם זאת, הדו"ח "שוכח" לציין כי על אף צמצומו של אי-השוויון, ישראל עדיין נמצאת בצמרת טבלת העוני במדינות המפותחות, ומחזיקה את המקום החמישי באי השוויון מתוך מדינות ה-OECD – אחרי צ'ילה, מקסיקו, ארה"ב וטורקיה.

לכל סיפור יש התחלה – אז ממתי מתחילים?

את הסקירה בחרו עורכי הדו"ח להתחיל ב-2007, מבלי להסביר את הבחירה דווקא בשנה זו. הסיפור המצטייר מכך, לפיו אי השוויון בישראל נמצא במגמת ירידה, הוא אמנם נכון – אבל חלקי ביותר. אם בוחנים את נתוני מדד ג'יני בשנים שקדמו לטווח הסקירה, מתגלה כי שינוי המגמה במדד ג'יני התחיל ב-2006, לאחר עלייה רציפה שהחלה בשנות השמונים והתשעים. למעשה, ערכו של מדד ג'יני הנוכחי זהה לערכו בשנת 2001.

אם בוחנים את נתוני מדד ג'יני בשנים שקדמו לטווח הסקירה, מתגלה כי שינוי המגמה במדד ג'יני התחיל ב-2006, לאחר עלייה רציפה שהחלה בשנות השמונים והתשעים. מדד ג'יני (גרפיקה: דבר ראשון)

אם בוחנים את נתוני מדד ג'יני בשנים שקדמו לטווח הסקירה, מתגלה כי שינוי המגמה במדד ג'יני התחיל ב-2006, לאחר עלייה רציפה שהחלה בשנות השמונים והתשעים. מדד ג'יני (גרפיקה: דבר ראשון)

סיפור אחר ניתן למצוא בדו"ח שפרסם השנה מכון שורש, הבוחן את השפעתה של מדיניות קיצוץ הקצבאות שהנהיג נתניהו בשנת 2003. הדו"ח מציג פנים אחרות של נתון המוצג לחיוב בסקירת הכלכלן – הצטרפותם של ציבורים גדולים, כגון ערבים, עניים וחרדים, למעגל העבודה. למעשה, ה"פלא" הזה התחולל בעיקר באמצעות נסיגה מהירה וחדה של המדינה מאחריות לגורלם של ציבורים אלו, שדחפה ציבור גדול ומחוסר הכשרה מקצועית לעבודה במשכורת דחק, ממניעים הישרדותיים. כך נוצר בישראל מעמד גדול של עובדים עניים – מעמד שגם היום, לאחר מגמות צמצום הפערים המוצגות בדו"ח, משאיר את ישראל כאחת המדינות הכי פחות שוויוניות במערב.

אז הנה הצעה לסיפור חלופי עם התחלה אחרת: בשנת 2003 התחוללה בישראל מהפכה ניאו ליברלית, שהציפה את שוק העבודה בהמוני עובדים עניים ללא כישורים בשכר נמוך, והביא לגדילה מהירה בפערי השכר. כעת, לאחר 16 שנה, המצב התייצב –  והפערים הצטמטמו לרמתם ב-2001. המהפך הושלם: העניים שקיבלו קצבאות הפכו לעניים שהולכים לעבוד.

דוקטרינת החלחול – מי הגיבורים?

כיאה לסיפור מוצלח, הכל מתחיל בכותרת הדו"ח: "חלחול הצמיחה במשק בין השנים 2007-2015". תפיסת הצמיחה כדבר ש"מחלחל" מלמעלה למטה מניחה שהצמיחה הכלכלית נוצרת למעלה, במוקדי הכוח הכלכליים ובעשירונים העליונים, והשאלה היחידה היא האם הצמיחה הכלכלית שנוצרת בפעילותן של האליטות הכלכליות הצליחה להגיע לשכבות החלשות, הסבילות, שאינן לוקחות חלק פעיל במשחק הכלכלי.

מטאפורת החלחול מוכרת מאד למחזיקים בתפיסת השוק החופשי, אך ניתן להציב מולה גם דרך התבוננות חלופית – הפעילות הכלכלית במשק גדלה, בהתבסס על השתתפותם של כלל האנשים שחיים בה. הצמיחה לא "חלחלה" מהעשירונים העליונים אל התחתונים, אלא נוצרה על ידי מאות אלפי אנשים שקמו מידי בוקר לעבודה. פירות הצמיחה, בדמות גדילה בהכנסה הפנויה, לא היו צריכים "לחלחל" אליהם, אלא ההיפך הוא הנכון – לרוב היא פשוט נלקחת מהם. מכיוון שהעובדים נאבקו על הגדלת שכרם, דרך יצירת התאגדויות במקום העבודה או העלאת שכר המינימום, הם הצליחו ליהנות מחלק גדול יותר של פירות הצמיחה שהיו שותפים ליצירתה.

לזהות הגיבורים מצטרפת גם שאלת המחולל – וגם כאן נוקטים מחברי הדו"ח בזווית מצומצמת. קשה לערער על העובדה כי המחולל המרכזי של הצמיחה במעמדות הנמוכים הוא העלאת שכר המינימום, המהווה שכרם של כרבע מהשכירים בישראל על פי בנק ישראל. עורכי הדו"ח אכן קושרים לצמצום הפערים את העלייה בשכר המינימום, מאבק שהובילה ההסתדרות כנגד האוצר, אך לא שוכחים גם להזהיר מפני שכר מינימום גבוה מידי – "העובדה כי בשלב זה, בו המשק צומח במהירות, טרם ניכרת השפעה שלילית של העלאת שכר המינימום על התעסוקה, אינה ערובה לכך שלרמתו הגבוהה לא תהיינה השלכות שליליות בעתיד". אותו משרד אוצר שהזהיר מפני עליית שכר המינימום, הוא הגוף שלוקח עכשיו את הקרדיט על מהלך זה, ונחשו מה? מזהיר אותנו שמא נעז להעלות אותו שוב. בדו"ח מפורטים צעדים נוספים שצמצמו את אי השוויון, כשרובם נוגעים שוב להוצאת ציבורים נוספים לעבודה.

הפגנה בקיץ 2011. צילום: פלאש 90.

הדו"ח אינו מתייחס למספר אירועים מאקרו כלכליים דרמטיים, על אף שקשה להטיל ספק בהשפעותיהם על הכלכלה והחברה הישראלית: המחאה החברתית, גל ההתאגדויות במשק, עדכונים בהסכמי המסגרת במגזר הציבורי ועוד. גם כאן, מדובר בסיפורים בהם הגיבורים הם השכבות הנמוכות ומעמד הביניים, שיצאו למאבקים שונים כדי להגדיל את חלקם בפירות הצמיחה, ובמידות שונות הצליחו.

מוסר השכל

אז מה מספר לנו דו"ח הכלכלן הראשי על חיינו? מהן המסקנות המתבקשות ממנו? לא בטוח שרבים יקראו את הדו"ח בשלמותו, אך המשמעות שלו חורגת מעבר לסך קוראיו. מדובר באמירה, ממוסמכת ומנומקת, לפיה המדיניות הכלכלית הנוכחית תורמת לצמצומו של אי השוויון.

את האמירה הזו יש לקבל בערבון מוגבל מאד. מדינת ישראל נמצאת עדיין בצמרת העוני והפערים החברתיים-כלכליים של המערב. זו עדיין מדינה שלא כדאי להיות בה קשיש, עני או חולה. אבל היום, יותר מתמיד, יש למדינה עוצמה כלכלית המאפשרת לה לתקן חלק גדול מעוולות אלה.