"אם המדינה לא תתעורר עכשיו, נמצא את עצמנו מול גל חסר תקדים של אובדנות, אשפוזים והתדרדרות נפשית שתפגע בכל חלקי החברה", מזהירה ד"ר הלה הדס, מנכ"לית עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. מדי יום היא רואה אלפים שמחכים חודשים לטיפול, מרכזי בריאות נפש קורסים תחת העומס ומטופלים נאלצים לבחור בין המתנה בלתי אפשרית להוצאה כספית כבדה על טיפול פרטי – אבל 7 באוקטובר והמלחמה הביאו את המצב לשיאים חדשים. בינתיים, בניגוד מוחלט לביקוש הגובר, המדינה רק סוגרת ומקצצת בשירותים חיוניים.

40% מהזכאים לקצבת נכות הם נכי נפש, גורמי מקצוע מעריכים כי הם עדיין אינם חווים את ההשפעות העיקריות של 7 באוקטובר והמלחמה. מערך בריאות הנפש הישראלי הגיע ל-7 באוקטובר במצוקה אדירה של משאבים וכוח אדם. הוא גם לא השתפר מאז, על פי דו"ח חריף של מבקר המדינה שנגע בעיקר למהלכים של משרד הבריאות בחודשים הראשונים של המלחמה, והוא ודאי אינו ערוך להמשך. "מערך שעובד טוב בשגרה, יעבוד טוב יותר בחירום, ומערך שעובד פחות טוב בשגרה, יקרוס בחירום. מערך בריאות הנפש הלאומי, על כל גווניו, לא היה מספק. לא נעשו בו ההשקעות, ולא ניתנה ההתייחסות המספקת, וזה לא היה סוד. כבר שנה לפני המלחמה, בשלהי הקורונה, זה היה ברור לכולם – גם לעיתונות ולמחקרים".

לדבריה, הבור רק מעמיק. "אילו לא יובשה המערכת עשרות שנים, ואילו הייתה בריאות הנפש בסדרי העדיפויות של מדינת ישראל בשנים האחרונות, דו"ח מבקר המדינה היה נראה אחרת. אבל כשמציאות כמו מלחמת חרבות ברזל, כמו יום 7 באוקטובר וכל מה שבא אחריו, פוגשת מערך מיובש, עם חוסר בכוח אדם, עם אי-אמון ציבורי, במשבר כלכלי, בסדר עדיפויות נמוך של משרד האוצר, של משרד הבריאות – הציבור נותר ללא מענה. מחדל בריאות הנפש הוא מחדל ידוע מראש".

ד"ר הלה הדס (צילום: שי הנסב)

"אם המערכת נמצאת במצב שלא בנוי היטב לטפל בעלייה בצרכים הראשוניים, במצבי הקיצון, אנשים ימתינו בתור והמצב שלהם יחמיר. הם לא ייעלמו, הם יגיעו לבתי החולים הפסיכיאטריים"

אחד הטיפולים החשובים בשיקום נכי נפש הוא טיפול מונע הידרדרות. "ככל שנקדים לטפל בילד, בנער, בחייל, במבוגר, יותר קרוב למוקד האבחון או ההתפרצות – כך נמנע החמרה עתידית. הטיפול המוקדם יכול למנוע מצב של מחלה, בוודאי אצל ילדים, נוער וצעירים, ולפעמים אפשר רק להשפיע ולמנוע את ההידרדרות במצב ולמנוע את האשפוז הפסיכיאטרי. זה תלוי בכך שאנשים יהיו מודעים לסימפטומים, שהטיפול והסיוע יהיו נגישים עבורם ושהם יתנו אמון בטיפול. זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע למצב שאם אדם ירגיש הידרדרות במצב הנפשי שלו, הוא יידע לזהות אותה, הוא או הקרובים אליו יידעו לפנות לטיפול, הטיפול יוכל להינתן מהר והטיפול יהיה טוב. בשביל זה צריך להשקיע".

ואם כבר צריך לאשפז, עדיף למטופל להתאשפז בבית או בקהילה, ולא במוסד סגור, כדי שיוכל לחזור לחיות חיים מלאים בקהילה כשותף חיים, ויקבל ליווי בשיקום. "אנחנו צריכים להימצא על כל הרצף", אומרת הדס. "אם המערכת נמצאת במצב שלא בנוי היטב לטפל בעלייה בצרכים הראשוניים, במצבי הקיצון, אנשים ימתינו בתור והמצב שלהם יחמיר. הם לא ייעלמו, הם יגיעו לבתי החולים הפסיכיאטריים. ועכשיו אומרים שהמספרים עוד לא גבוהים ביחס לשנים קודמות באובדנות ובאשפוזים, אבל זה ברור שאנחנו בפתחו של הגל הזה. כל מה שאני מספרת על מרכזי צעירים, על טיפול בקהילה, על עבודה הוליסטית ואינטגרטיבית בקהילה – זה טיפה בים, זה לא מתקרב למה שצריך".

טיפול נפשי מותאם אישית

עמותת אנוש היא העמותה הראשונה שקמה במטרה לשלב נכי נפש בקהילה. הקימו אותה אימהות למתמודדי נפש ב-1977, בעידן שבו המערך הרפואי היה מאוד דל ומלא סטיגמות. הן חיברו אליהן אנשי מקצוע מתחומי הרפואה והחברה שהיו מוכנים לקרוא תיגר על תפיסות עתיקות, לדבר שילוב, שיקום, זכויות, השתתפות בקהילה ועוד. ב-1980 קמו בישראל השירותים הייעודיים הראשונים למתמודדי נפש בקהילה. בשנת 2000 נחקק חוק שיקום נכי נפש בקהילה, שנחשב מהפכה של ממש בתחום.

"אנחנו כעמותה מאמינים בשירות מותאם אישית, שהאדם עצמו יכול להגדיר יחד איתנו. אנחנו לא אומרים לאדם מה הוא צריך, אלא עושים עבודה מעצימה, מקדמת יכולת ועצמאות. אנחנו מטפלים גם באנשים שעדיין לא אובחנו, אם אפשר לתת להם ליווי לפני, ולהשפיע על זה שאולי לא היו יאובחנו בעתיד. זה בדרך כלל מתאים לנוער ולצעירים, שלפעמים נמצאים מצבים רגשיים חריפים או מצבי בלבול, וכמובן לנפגעי אירוע טראומטי, שתמיד היו אצלנו מיעוט. אבל היום אנחנו רואים את הטריגרים מופעלים יותר אצלם בגירים – חיילים, ניצולים וכו'. כשאתה מקדים ומטפל, זה יכול למנוע את ההמשך".

מאז 7 באוקטובר אנוש מפעילה שתי זרועות: רציפות הטיפול עבור המטופלים הקיימים, והשתתפות במאמץ המלחמתי – למלא את המקום שבו המדינה לא הייתה. "לפני המלחמה, היו לנו יותר מ-1,200 עובדים, ויותר מ-10,000 אנשים שנעזרו בנו. היינו צריכים גם לדאוג שהעובדים יוכלו לתפקד ולהגיע למקבלי השירות, וגם לשמור על המטופלים, לוודא שמצבם יישאר כמו שהוא צריך להיות, להמשיך להפעיל את הדירות, המוסדות, את כל המתקנים שלנו בקהילה. לפני המלחמה היו לנו יותר מ-3,000 איש במערך הדיור שלנו, ועוד אלפים שגרים מחוץ למוסדות שלנו ואנחנו באים אליהם עם צוות כדי לספק את הצרכים שהם זקוקים להם. חלק נכבד מהעובדים ומהמטופלים שלנו פונו לכל רחבי הארץ, היינו צריכים לדאוג שהצוות הסוציאלי יגיע לכל מטופל ומטופל".

כחלק מהמאמץ הלאומי, אנוש פתחה קו מידע וקו סיוע, וקיבלה פניות רבות סביב המצוקות שהתפתחו. "הקמנו שתי יחידות טיפול מונע של התערבויות ממוקדות עבור נוער וצעירים מגיל 10 עד 25, שקמו באשדוד ונתיבות, וכבר בימי הפתיחה הראשונים קיבלנו יותר מ-260 פניות". יחידות נוספות מוקמות כעת בצפון – בקריות, בחיפה, בקריית שמונה ובגולן.

מדובר במרכזי טיפול אינטגרטיבי שמספקים לנוער ולצעירים טיפול ראשוני קצר מועד, ועובדים בשיתוף פעולה עם מרכזי החוסן ובתיאום עם מערכת החינוך והרווחה. "זה מאפשר הסתכלות רחבה יותר. אם למשל יבוא נער, ונבין שיש לו איזושהי בעיה בבית הספר או בכיתה, נוכל לעשות התערבות עם הכיתה".

לפני המלחמה המדינה לא השתכנעה בצורך להשקיע במרכזים כאלה. "יש המון קשיים שצפו בצורך להגביר את הפעילות הזאת. הגברת הפעילות תמיד מאתגרת, צריך למצוא מבנים, צריך למצוא כוח אדם נוסף ועוד, אבל עכשיו נדרשת התרחבות עצומה עם משאבים שלא מספיקים ומדינה שלא נכנסת לאירוע. הכספים כרגע הם רובם מפילנתרופיה. רק עכשיו, בהדרגה, קופות החולים אמורות להיכנס למימון".

"החיסכון יבוא אחר כך, אבל קודם צריך להשקיע"

במשרד הרווחה ובמשרד הבריאות מדברים על אל-מיסוד, ועל השאיפה לסגור את כל המוסדות הסגורים לאנשים עם מוגבלות בשלוש השנים הקרובות ולהעביר את השירותים לקהילה. אלא שלדברי הדס, אין מספיק השקעה בהקמת האופציות לטיפול ושיקום בקהילה. "יש פה דיסוננס, שבגללו זה לא יקרה". לדבריה, אל-מיסוד דורש השקעות עומק לטווח ארוך, שישראל 'אלרגית' אליהן. "בשביל לייצר את המעבר, צריך קודם כול להשקיע בפתרונות החדשים, ובהדרגה לצמצם את הפתרונות הלא רלוונטיים. צריך להשקיע בכל הרצף. להשקיע כסף, להשקיע כוח אדם. אי אפשר לדבר על מיסוד רק דרך עיניים של 'במה נחסוך עכשיו'. החיסכון יבוא אחר כך, אבל קודם צריך להשקיע".

"לראשונה במדינת ישראל, מערך שיקום מפואר, שהוא אחד מהמתקדמים בעולם, מתחיל להתפורר, גם בגלל תורי המתנה וגם בגלל בריחת מוחות. זה בדיוק באחריות של אותם אנשים"

בינתיים, עוד לא נמצא פתרון ארוך טווח אפילו למשבר כוח האדם, ובלי לפתור אותו, לא ניתן לתפעל את השירותים הקיימים, ובטח לא להרחיבם. "אנשי המקצוע ממשיכים לברוח לשוק הפרטי, והתורים גדלים, כי אי אפשר לגדל פסיכולוגים שעוד לא היו באוניברסיטה, ואי אפשר לדלג על פסיכיאטרים שלוקח להם זמן להתמחות. צריך השקעות עמוקות, שיאפשרו שכר גבוה יותר ועתיד בשירות הציבורי, ולא רק לגלגל את האנשים שיעברו מארגון וארגון או לתת מענק חד-פעמי נקודתי בלי תוספת שכר קבועה שמייצרת שינוי מציאות. אז גם אם משקיעים, זה לטווח הקצר והמיידי, שהשר הנוכחי יוכל לחתום על השינוי, וזה לא פוגש את המציאות".

שירותי השיקום בקהילה, שהיא רואה כחיוניים מאוד במניעת ההחמרה, נמצאים כיום במצב הגרוע בהיסטוריה של מדינת ישראל. "בפעם הראשונה אנחנו עם המתנות בשיקום, החל מחודשיים אחרי תחילת המלחמה. אנחנו והעמותות האחרות שמספקות שירותים של המשרדים לא יכולים להציע שכר יותר גבוה. לראשונה במדינת ישראל, מערך שיקום מפואר, שהוא אחד מהמתקדמים בעולם, מתחיל להתפורר, גם בגלל תורי המתנה וגם בגלל בריחת מוחות. זה בדיוק באחריות של אותם אנשים".

אבל מ"מ השר לביטחון לאומי חיים כץ החליט דווקא לקצץ בשירותי מניעת הידרדרות לפשיעה ולסמים ואלכוהול שנותנת הרשות הלאומית לביטחון קהילתי במשרדו. "יותר מ-30% ממקבלי השירות במרכזי הדספייס שלנו לנוער ולצעירים מדווחים על שימוש באלכוהול ובסמים קלים. רבים משתמשים בקנאביס לצרכים 'מרגיעים', במיוחד בקרב מי שחוו טראומה ישירה או עקיפה. דווקא כשהצורך גובר, בוחר המשרד לביטחון לאומי לקצץ מתקציב הרשות לביטחון קהילתי ולסגור תוכנית כל כך חשובה שפועלת להתמודד עם רצף השימוש בכלל האוכלוסייה. פעולה זו צפויה להחריף את האתגרים ולהעמיק את הפגיעה ברווחה, בבריאות ובביטחון האזרחים בישראל".

בלי מניעת הידרדרות, אומרת הדס, אנשים יגיעו לבתי החולים הפסיכיאטריים, ושם יהיו חייבים לטפל בהם. "וברגע שדרדרו אותם למוסדות, הם לא יהיו אנשים בריאים שחיים חיים חופשיים. במקום שאדם ילווה בקהילה ויוכל לחזור לעצמו, או לחיות חיים נורמטיביים בקהילה לצד שיקום ולקבל שירותי שיקום בהתאם לצורך שלו, שהם תמיד זולים יותר משירותי האשפוז, הוא יהיה במוסד. ולא התחלתי בכלל לדבר על העובדה שלאפשר לכולם את האופציה לקיים חיים מלאים בקהילה זה עניין של זכויות אדם".

"לא ניתנים הכלים לעשות את הדברים כמו שצריך"

המשבר בבריאות הנפש לא יפסח גם על תושבי הצפון החוזרים-לא חוזרים. "אנשים לא חוזרים לצפון בגלל חוסר אמון במערכות. כבר שנים יש מאבק על הקמת חדר מיון בקריית שמונה, ומאבקים על קיום מפעלים ומקומות עבודה שנסגרו שם. בלי קשר למלחמה, הצפון מופקר ומוזנח כבר שנים רבות. צריך להשקיע בחינוך, צריך להשקיע ברווחה, ואני חושבת שפה יש גם הרבה אחריות לשלטון המקומי".

העמותה עושה כל מה שהיא יכולה עם המשאבים הקיימים. "אנחנו מפעילים ומתגברים היום את כל השירותים שלנו בצפון, כולל פתיחת מרכז לנוער וצעירים בקריית שמונה, שכבר מתחיל לעבוד בימים אלה, ונותנים גם עזרה באזור קצרין והגולן, ומאוד מקווים שבחלקת האלוהים שלנו אנחנו נותנים נדבך נוסף".

לדעתה, האתגר הגדול של הצפון הוא לדרוש להיות שותף פעיל ביצירה של הפתרונות, ולא לוותר למדינה. "אסור לרשויות להסכים שיבואו ויגידו להן 'אנחנו נלמד אתכן'. האנשים שם יודעים מה הם צריכים, וצריכה להיות עבודה מתואמת של משרדי הממשלה, של החברה האזרחית, של הפילנתרופיה. ביחד, מתוך הבנת הצרכים שלהם, כשהם בהובלה והמדינה באה לתמוך בעבודה שלהם – זו האופציה היחידה להצלחה".

הדס אופטימית. "אני חושבת שהאחריות שלנו כמגזר שלישי היא גם להגיד שאנחנו מודאגים, אבל גם להביא חלק מהפתרונות. להביא את היכולת המקצועית שלנו ואת הגמישות המקצועית שלנו לידי ביטוי, ולהצליח במהלכים קטנים או גדולים להשפיע. במערכת העבודה הסוציאלית ובריאות הנפש במדינת ישראל יש אנשים, ובעיקר נשים, מדהימים ומדהימות. שיש קדושים שעושים את זה למרות השחיקה והשכר הבלתי ניתן לקיום. אחרת לא יכולנו להפעיל אותו".