יוֹם חָשַׁךְ וַיְהִי עֶרֶב. יָרֵחַ נִדְלַק
מִתְנַכֵּר וְרַע־עַיִן, מוּל אֶרֶץ סִינַי.
וַאֲנַחְנוּ נִכְנַסְנוּ
לַצְּרִיף הַדַּק
שֶׁבָּרוּחַ רַעַד כְּמוֹ חַי.
זֶה עַתָּה עֲזָבוּהוּ פַּטִּישׁ וּמַשּׂוֹר
וַיְשִׂמֻהוּ, רוֹטֵט בִּקְרָשָׁיו הַלְּבָנִים.
לְבַדּוֹ בָּעוֹלָם, בְּחֶשְׁכַת הַמִּישׁוֹר,
שֶׁקָּבַר אֶת עָרָיו
לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנִים.
בְּבֹאֵנוּ רָאִינוּ בַּצְּרִיף נַעֲרָה.
הִיא בַּסֵּפֶר קָרְאָה. לָהּ צַמָּה וְסִנָּר.
וְרַק עֹבי שֶׁל קֶרֶשׁ בֵּין צְחוֹר־סִנָּרָהּ
וּבֵין לֵיל הַגּוֹפְרִית וְחֻֻֻֻֻֻקַת הַמִּדְבָּר.
וְדִימִּינוּ כִּמְעַט – לַמֶּבָּט הָרִאשׁוֹן –
שֶׁזֶּה בַּיִת שׁוֹקֵט. וְזוֹ בַּת שׁוֹבֵבָה.
וְשֶׁאַבָּא וְאִמָּא שָׁכְבוּ כְּבָר לִישֹׁן
וְרַק הִיא עוֹד בַּבַּיִת עֵרָה בִּגְנֵבָה.
רַק אַחַר שֶׁיָּצָאנוּ לָשׁוּב לַמְּכוֹנִית,
הִזְכִּירָנוּ הַשַּׁחַק עָצוּם־הַכִּפָּה,
כִּי עָבַרְנוּ עַל פְּנֵי הָעֶמְדָה הַקִּדְמִית
אֲשֶׁר נֶפֶשׁ הָעָם בְּכַפָּהּ.
עַל שִׂיחוֹת וּשְׁמוּעוֹת וּנְאוּמֵּי־וְעִידָה
מוֹסְרִים
סְטַ"א
וּפַלקוֹר
וְאַסוֹשֵיטֶד-פְּרֶס.
אֵין כִּמְעַט טֵלֶגְרָמוֹת עַל זוֹ הַיַּלְדָּה
הַבּוֹדֶדֶת בְּלֵב מִישׁוֹרָיו שֶׁל הַלֵּס.
אַךְ נוֹדֶה כִּי הִנֵּה, מִבְּחִינָה עִנְיָנִית,
לְכָל אִישׁ מִבֵּינֵינוּ מוּבָן,
כִּי סוֹכְנוּת אֵין
וְאֵין מַחְלָקָה מְדִינִית
בִּלְעָדֶיהָ וּבְלִי סִנָּרָהּ הַלָּבָן.
וַאֲפִלּוּ לְכָל הַוִּכּוּחַ הָעֵר
בֵּין תּוֹמְכֵי הָרַב וַיּז וּבֵין סִילְבֶר הָרַב,
לֹא הָיָה אוּלַי עֵרֶךְ גָּדוֹל בְּיוֹתֵר,
בִּלְעֲדֵי צַמָּתָהּ הַגּוֹלֶשֶׁת עַל גָּב.
גַּם לְלוֹנְדוֹן הָיָה בַּמִּזְרָח הַתִּיכוֹן
קַל יוֹתֵר, לוּלֵא הִיא וְסִפְרָהּ שֶׁצָּנַח.
עֵת רָאשֵׁי־מֶמְשָׁלוֹת עוֹצְמִים עַיִן לִישׁוֹן
אוֹר חַדְרָהּ מְשַׁנֶּה אֶת מַפַּת הַמִּזְרָח.
– – כֵּן, אוּלַי גַּם הָעֶרֶב חִיּוּךְ נְעוּרִים
עַל שְׂפָתֶיהָ שׁוֹכֵן. שִׂימוּ לֵב, רַבּוֹתַי.
לֹא הָיִיתִי מוֹדִיעַ עַל כָּךְ לַקּוֹרְאִים
לוּ חָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין זֶה חָשׁוּב לְמַדַּי.
הטור השביעי, דבר, 10.1.1947
חוטים רבים אפשר למשוך מהטקסט האלתרמני הזה, המצייר תמונה חיה של צריף בודד בנגב, גם אם אני לא יודעת בדיוק איזה צריף עמד לנגד עיניו. הרגע בזמן: ימי טרום המדינה, לא הרבה אחרי עליית 11 הנקודות לקרקע ושנה וחצי לפני מלחמת השחרור. מי שהיה אז בדנגור, נירים הישנה, מתאר כמה חשוך הכביד תמיד הלילה, כמה רחוק היה כל יישוב אחר, כמה יבש היה הנגב, ומרחביו הצחיחים משתרעים אל האינסוף.
בתקופה ההיסטורית שהושלכנו אליה עכשיו, קל לחפש (ולמצוא) את ההשתקפויות וההדים של אז: הנערה הצעירה לבדה אל מול הגבול, בעמדה הקדמית, "נפש העם בכפה", נדמית מייד כתצפיתנית. שבריריותם של הקירות – אז קירות צריף עץ והיום קירות ממ"ד מבוטנים, שהביטחון המדומה שהשרו אבד ביום אחד באוקטובר. והמרחק הבלתי נסבל בין מי שחי כאן, על אדמת הלס הזאת, ובין קובעי המדיניות, היכן שלא יהיו, רק הולך ומעמיק.
כמעט קל מדי לצלול למשחק מראות עם העבר, להתמסר למחשבה על הספירליות של ההיסטוריה, או על כך שנידונו לחזור עליה. סביב ימי הזיכרון הלאומיים זה קל מאי פעם. כל אזכור של פוגרום, שואה, גבורה, מעטים מול רבים, נראה כאילו נכתב מחדש עכשיו.
ועם זאת, מותר ורצוי להתקומם כנגד האוטומטיות הזאת, ולנסות לספר סיפור אחר. סיפור שבו בנגב ניסו שלושה דורות לבנות משהו שיהיה איתן ויציב ובטוח ובר קיימא וצופה פני עתיד טוב. וגם לשנות משהו – להאמין ולפעול למען מציאות אחרת, שבה הגבול המדמם עם עזה הופך לגבול של שלום.
וכך, בנירים שרנו מדי שנה בערב יום העצמאות את "שיר השלום של נירים", שנכתב בזמן מבצע סיני, ומדמיין עתיד מוחשי של שכנות טובה עם תושבי עזה: גבול פתוח, ביקורים הדדיים, משחקי כדורגל משותפים. "עוד תראו שיגיע היום, בשדה יסתובב השלום, עוד תראו!", היינו שואגים בהתרגשות את השורה האחרונה שלו בסיום מפקד האש.
בשנה שעברה ניחר הגרון. המשכנו לקבור את מתינו, בתינו עמדו ריקים או חרבים, במנהרות חאן יונס נמצאו החטופים שלנו, ומעליהן אש ואימה הולכות ומרחיקות כל סיכוי שנרקם פה להתגשמותה של התמונה הפשוטה מהשיר. קול התקווה נדם.
אבל השיר הזה הוא בעיניי גחלת לוחשת שמזכירה אמונה בסיסית ועיקשת: לא שנידונו להיות תמיד חזית, לא שתמיד קמים עלינו לכלותינו. בתוך החלוציות מחדש שנכפתה עלינו בעל כורחנו, אולי נוכל לבנות מחדש לא רק את הבית שחרב, אלא גם את האמונה הזאת: באדם ורוחו, רוח עז. בשלום שיגיע, ולהיות חלוצים של שלום.
ענת מרלא היא חברת קיבוץ נירים
