מהם העקרונות להצלחת מחאה עממית, מאת אדם שהפיל או ניצח 6 משטרים דיקטטוריים:

רוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם את השם "סרג'ה פופוביץ'" (Srdja Popovic), אך האדם הכמעט אלמוני הזה אחראי באופן ישיר או עקיף להפלתם או ניצחונם של שישה משטרים דיקטטוריים באמצעות מחאה עממית.

במאמר זה יתואר כיצד הוא עשה זאת ומה יש לארגוני המחאה הישראלים ללמוד ממנו.

המחאה החברתית בבאר שבע (צילום: שי רוזן).

סרג'ה פופוביץ' היה ממקימי תנועת "אוטפור" (התנגדות), אשר הובילה את המחאה שהפילה את הרודן מילוסוביץ', ששלט בסרביה עד שנת 2000.

אוטפור החלה כתנועה ספונטנית שהקימו כתריסר סטודנטים שמעולם לא התעניינו בפעילות ציבורית לפני כן. במהלך עשר שנים, תוך כדי ניסוי וטעייה, הם צברו ניסיון והבנה רבה לגבי העקרונות הנדרשים להצלחת מחאה עממית. תובנות אלו התבטאו לבסוף בקו פעולה מתוכנן, מדויק וחסר תקדים שהצליח להביא לבסוף להפלתו של הרודן, ללא שפיכות דמים, בשנת 2000.

(מאבקם של אוטפור תועד בסרט הדוקומנטרי Bringing down the dictator מאת סטיב יורק – קישור לצפייה – מומלץ).

לאחר הצלחת המחאה החליטו פופוביץ' ועמיתו למחאה, סלובודן ג'ינוביק, להקים ארגון שילמד את העקרונות שהביאו להצלחה בסרביה, לארגוני מחאה עממית ברחבי העולם.

עד היום חמישה ארגוני מחאה אותם הכשירו השיגו הצלחה משמעותית:

מהפכת הורדים בגרוזיה ב-2003 שהביאה לחילופי השלטון, המהפכה הכתומה באוקראינה ב-2004, שהביאה להחלפת השלטון הפרו רוסי בשלטון פרו מערבי, מהפיכת הארזים בלבנון, שהובילה ליציאת הכוחות הסוריים מלבנון ב-2004, הפלת המשטר הדיקטטורי באיים המלדיביים ב-2008 ולבסוף הפלת נשיא מצרים, חוסני מובארק ב-2011.

כיום מלמד פופוביץ' את העקרונות להצלחת מחאות לארגונים ברחבי העולם. הוא עושה זאת גם במשטרים דיקטטוריים וגם בדמוקרטיים, כיוון שלטענתו, העקרונות להצלחת מחאה עממית זהים בכל משטר ומשטר.

אז מה הם העקרונות להצלחת מחאה עממית?

על פי פופוביץ' יש שלושה עקרונות עיקריים, והם:

1. תכנון
2. אי אלימות
3. אחדות

בואו נראה מה משמעותם של כל אחד מעקרונות אלו, ונראה שרוב המחאות החברתיות בישראל עדיין אינן מיישמות אותם כהלכה, או עושות זאת בצורה חלקית בלבד.

תכנון

עקרון התכנון הינו עיקרון המכיל בתוכו מספר עקרונות משנה:

1. מטרה ברורה :
   רוב המחאות, בעיקר הספונטניות (אלו שנולדו בציבור ולא כיוזמה של ארגון כלשהו) מונעות על ידי כעס. משהו מפריע לציבור והוא מתחיל למחות. על מנת שמחאה תצליח צריך קודם כל שהמטרה שהמחאה רוצה להשיג תהיה ברורה ומוגדרת. אם המטרה איננה ברורה ומוגדרת לא ניתן לבחון אילו צעדים מועילים למטרה ואילו מזיקים, וכך ניתן בקלות לפספס הזדמנויות כאשר הן מגיעות, או לפעול בצורה שמזיקה למטרה. דוגמה טובה לכך הייתה במחאה החברתית ב-2011, כאשר ראש עיריית תל אביב הגיע לאירוע של המוחים, אך גורש משם בצעקות וקללות. קרוב לוודאי שמטרת המחאה לא הייתה ברורה לאלו שגרשו אותו והם פעלו בעיקר מתוך הצורך לבטא את כעסם. במקום לנצל את ההזדמנות להציג את דרישותיהם בפני מקבל החלטות, שזוהי בעצם אחת המטרות העיקריות שלשמה מוחים, הם פשוט המשיכו למחות.
   בעשותם כך הם למעשה פגעו במטרתם היות והם צמצמו את נכונותו של ראש העיר לבוא לקראתם שנית.
2. מטרה שמגדירה מה רוצים, ולא רק מה "לא רוצים":
   

   עוצרים את הגזענות – דוגמא לסיסמה המתמקדת בבעיה ולא בפתרון

   מטבעה מחאה נולדת כנגד מציאות שאינה רצויה, ולכן ברור למוחים מה הם אינם רוצים. אך כשיודעים מה לא רוצים, מבלי לדעת מה כן רוצים, כיצד יכולה להיווצר המציאות הרצויה?
   ניתן לשים לב שמאבקים רבים מוגדרים על עקרון השלילה: נגד הגזענות, נגד הכיבוש, נגד השחיתות. צורה זו שמה את המיקוד על הבעיה במקום על הפתרון, והמאמצים מופנים להתנגדות לבעיה במקום לקידום הפתרון שיפתור אותה.
   אם לעומת זאת המטרה ממוקדת בפתרון לבעיה, למשל: קידום הסובלנות, יצירת הסכם מדיני, החלת שקיפות, אז באופן טבעי המאמצים מופנים ליצירת הפתרון.

   יתרה מכך, השלטונות, גם אם ירצו להיענות לרצונות המוחים, בין אם מתוך רצון טוב או בין אם מתוך לחץ, לא יוכלו לעשות זאת אם המוחים לא יגדירו עבורם בדיוק מה הם רוצים.
   למשל, במחאה נגד מתווה הגז ב-2015 נשמעו ססמאות רבות כגון: "לעצור את שוד הגז", "פושעי הגז לדין", "משאירים את הגז בארץ", אך לא הייתה ברורה מהי הדרישה של המחאה מהשלטון.
   מנגד, במאבק הנכים ב-2017 הדרישה הייתה מאוד ברורה: "השוואת קצבאות הנכים לשכר המינימום".

   נוסף על כך, כשלא יודעים מה כן רוצים, המציאות החדשה שתיווצר בעקבות המחאה תיווצר באופן מקרי, וקיימת סבירות לא מבוטלת שהיא לא תהיה טובה הרבה יותר מזו הנוכחית או אף גרועה מכך. ניתן לראות זאת בהרבה מהפיכות, כאשר הציבור "לא רוצה" את השלטון הנוכחי, אך לא מגדיר איזה שלטון הוא כן רוצה. הוא מפיל את השלטון, ומקבל שלטון דומה או גרוע יותר.

3. הבנת הכוחות במערכה:
   כדי לאלץ את השלטון לבצע פעולה כלשהי, צריך קודם כל לזהות מי הם אנשי המפתח. כלומר מי הם האנשים שיש להם את הסמכות והיכולת לקבל את ההחלטה הנדרשת. לאחר מכן יש לזהות את נקודות החוזק ונקודות התורפה שלהם כדי לתכנן את הצעדים הדרושים ליצירת הלחץ.
   יש "לתקוף" בנקודות התורפה ולהימנע מפעולה כנגד נקודות החוזק.
   
   ניקח למשל את המאבק להגדלת קצבאות הנכים ב-2017. כזכור הנכים חסמו כבישים במטרה שיוגדלו הקצבאות שלהם.
   השאלה הראשונה שיש לשאול היא: מי יכול לקבל את ההחלטה להעלות את קצבאות הנכים?
   נניח שהגענו למסקנה שהיחידים היכולים לקבל את ההחלטה להעלאת קצבאות הנכים הם ראש הממשלה ושר האוצר. כתוצאה מכך על המחאה להתרכז בהפעלת לחץ עליהם, ולא על גורמים אחרים שאינם רלוונטיים, כגון המשטרה, מנכ"ל משרד האוצר, שר הרווחה וכו' (אלא אם יש מקום להאמין שהפעלת לחץ עליהם תוביל להפעלת לחץ על בעלי הסמכות לקבלת ההחלטה). השאלה השנייה שיש לשאול היא: מהן נקודות החוזק והתורפה של מקבלי ההחלטות? האם חסימות הכבישים מלחיצות את שר האוצר או ראש הממשלה? אם לא, היכן הוא כן רגיש?
   לדוגמה, ייתכן שגיוס מצביעים או אף מתפקדים ממפלגתו של ראש הממשלה לטובת המאבק תלחיץ אותו, כי הם אלו שיכולים להפיל אותו בבחירות הכלליות או בפריימריז.
4. יצירתיות:
   מחאה איננה רק יציאה להפגנות. יש עוד עשרות כלים יצירתיים בהם ניתן להשתמש כדי לגייס את ההמונים לצד המחאה, וכדי להפעיל לחץ על השלטונות. בספרו "תכנית אב למחאה" (Blueprint for revolution) מראה סרג'ה פופוביץ' כיצד תנועות עממיות ברחבי העולם עשו שימוש מוצלח בכלים יצירתיים שונים ובכללם בהומור, כדי להשיג את יעדן.

אי אלימות

אי האלימות היא אלמנט מכריע במחאה חברתית. מחקר שבחן יותר 323 מחאות עממיות בין השנים 1900-2006 הסיק שהסיכוי של מחאה בלתי אלימה להשיג את יעדה הוא כפול מזו של מחאה אלימה. לכך יש כמה סיבות.

ראשית מחאה מתבצעת פעמים רבות נגד שלטון, בין אם מדובר בגוף ממשלתי, מוניציפלי וכן הלאה. לרשות השלטון עומדים הצבא, המשטרה, מוסדות החוק ולכן פעולה אלימה נגד השלטון היא פעולה כנגד נקודת החוזק שלו. נקודת החולשה של השלטון היא התמיכה הציבורית. ללא תמיכה ושיתוף פעולה מצד הציבור כל שלטון ייפול.

נוסף לכך, הציבור, בכללותו, מתנגד לאלימות, ובמיוחד אם הוא תופס אותה כבלתי מוצדקת. שימוש באמצעים אלימים יגרום למחאה להיתפס כבלתי לגיטימית בעיני חלקים בציבור, ומנגד ייתן לשלטונות את הלגיטימציה להפעיל כנגדם כוח.

נשאלת השאלה, האם היבט אי האלימות רלוונטי לגבי המחאות החברתיות בישראל? הרי המחאות החברתיות לא פוגעות באיש?

העובדה שהמחאות החברתיות בישראל לרוב אינן כוללות פציעה או הרג, אינה מספיקה כדי להפוך אותן לבלתי אלימות. אני מתכוון לאלימות במובן העמוק יותר שלה. אומר בקצרה, מבלי להכנס לדיון הפילוסופי, שברובדה העמוק אלימות הינה כל התבטאות הנובעת מאי ראיית האחר כפי שהוא באמת. הנה כמה דוגמאות להתבטאויות של אלימות שניתן להתקל בהן במחאות בישראל:

צה"ל ארגון טרור – נקל מאוד להרגיש את האלימות שבאמירה זו, כשקוראים אותה מנקודת מבטו של חייל צה"ל

חסימת כבישים היא פעולה אלימה, כי היא פוגעת בציבור חף מפשע.

קריאה לחיילי צהל "פושעי מלחמה" זו צורה של אלימות.

קריאה לאנשים שאוכלים בשר "רוצחים" או "שותפים לפשע" זו צורה של אלימות.

למעשה כל תקיפה מילולית או הכפשה של אדם, גם אם הוא נציג ציבור, היא אלימה, ותגרום למחאה להיתפש כבלתי לגיטימית בעיני חלקים מהציבור. דבר זה מהווה נזק עצום עבור המחאה, היות שעל מנת להצליח מול יריב חזק ממנה (השלטון) היא זקוקה לתמיכתם של כמה שיותר כוחות מהציבור.
חשוב לזכור, מטרת המחאה אינה פריקת זעם. גם אם השלטונות פעלו בצורה בצורה מושחתת או לא מוסרית, תקיפה והכפשה שלהם לא תביא שום תועלת, אך בהחלט תזיק לתפישת הלגיטימיות של המחאה בציבור.

נזק מחוסר מחשבה – מי שאינו מכיר את משמעות הביטוי "פרקליט השטן" עשוי לחשוב שמשווים את ראש הממשלה לשטן.

חשוב לי גם לומר, שבכך שאני קורא לפעולות שציינתי מעלה "אלימות", אינני מבקר או שופט אותן. אני רק מציין אבחנה לגבי מהותן וטוען שהן מזיקות להשגת מטרות המחאה.

למעשה אקט אלים יחיד, שנעשה באופן עצמאי על ידי קבוצה קטנה שאינה בהכרח מייצגת את המחאה, יכול להזיק ללגיטימיות של המחאה קשות, או לתת לשלטונות את העילה להפעיל כנגדם כוח.

יש שיטענו מנגד שמחאת הנכים ב-2017 הצליחה הודות לחסימות הכבישים, אך חשוב לזכור שהנכים בשל מעמדם, קיבלו יחס מקל מרוב הציבור, מה שאפשר להם לקבל לגיטימציה למרות חסימות הכבישים. מנגד היו חלקים בציבור שהתנגדו למאבק הנכים בשל חסימות הכבישים, וככל שהזמן היה עובר, הציבור שניזוק מחסימות הכבישים היה הופך פחות ופחות סובלני למאבקם. כעדות לכך ניתן לראות שחסימות הכבישים על ידי חרדים המתנגדים לגיוס לצה"ל אינן מצליחות ומפונות בכוח על ידי המשטרה, כי הן נתפסות בלתי לגיטימיות על ידי הציבור.

על מנת להצליח על המחאה להשתדל כמה שניתן להימנע מכל פעולה או ביטוי שיש בו אלימות, פיזית או מילולית, ואם לא נמצאה דרך פעולה לא אלימה יש לשקול היטב את היתרונות אל מול הנזק שייגרם ממהלך כזה.

ביבי אשם עד שתוכח חפותו – שלט שהוצב בהפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה ב-2017 ושיחק לידיו של ראש הממשלה שטען שזוהי הוכחה שהחקירות נגדו הן רדיפה פוליטית. האלימות המילולית המבוטאת בשלט זה כמעט אינה מובחנת עבור מי שקורא אותו משמאל, אך מאוד ברורה למי שקורא אותו מימין.

אחדות

מחאה עממית צריכה להתמודד מול כוחות חזקים ממנה (שלטון, משטרה, החוק). מבלי שהארגונים המובילים את המחאה יהיו מאוחדים בינם לבין עצמם, ומבלי שיצליחו לגייס לצדם כמה שיותר תמיכה בציבור ובמוסדות המדינה, כוחם לא יספיק כדי לגבור על השלטון.

באופן טבעי בני אדם נוטים להתפצל לקבוצות ולהיאבק בינם לבין עצמם כאשר ישנה אי הסכמה לגבי הדרך למטרה. זוהי אחת מנקודות התורפה שמחלישות מחאות חברתיות רבות. לדוגמה, במהלך מחאת הנכים ב-2017 הובילו את המחאה מספר ארגוני נכים שלא הסכימו על הדרך וביקרו אחד את השני באופן ציבורי.

סכסוכים פנימיים במאבק הנכים

כמו כן, היות ומחאות רבות נולדות באופן ספונטני והתנדבותי, הן מתנהלות ללא הנהגה ברורה, ומאבקי אגו בין הטוענים להובלה או חוסר הסכמה על הדרך והמטרות גורמים לפיצולים בכוחות ולבריחתם של אנשים רבים המואסים או מיואשים מהמאבקים הפנימיים. על מנת לשמור על אחדות הכוחות ועל אחדות המאמץ של המחאה, יש להגדיר למחאה מטרה ברורה המקובלת על כל הקבוצות המובילות את המחאה, וכן למנות גורם שיעסוק באופן פעיל בתיווך וגישור של מחלוקת שעולות ביניהן.

סרג'ה פופוביץ' מדגים את הכרחיותה של האחדות הפנימית בין ארגוני המחאה במהלך שהובילו הוא וחבריו להפלת מילוסוביץ', הרודן הסרבי. תנועתו של פופוביץ' הצליחה לאחד 18 מפלגות אופוזיציה, שהיו מסוכסכות בינן לבין עצמן, ולהביא אותן להסכים על מועמד יחיד אותו יריצו בבחירות מול מילוסוביץ'.

חשובה ביותר גם האחדות בין החלקים בציבור התומכים במחאה. הזכרנו כבר את נושא אי האלימות כדי למנוע פילוג בין המחאה לציבור. שגיאה נפוצה נוספת שעושים ארגוני מחאה בישראל היא הכנסת גורמים פוליטיים למחאה: מתן במה לנציגי מפלגה זו או אחרת, או אפילו הופעה להפגנה עם חולצות או שלטי ארגון המזוהה פוליטית עם צד כלשהו מייצרת מצב שלא מאפשר לציבור בעל זהות פוליטית שונה להתחבר למחאה. מעבר לכך, זה גם גורם למחאה להיתפש כמאורגנת על ידי גורמים פוליטיים וכלא מייצגת את רצון העם.

שלטון המתנגד למחאה ינצל זאת כדי לתייג את המחאה כשייכת למחנה הפוליטי המתחרה וכך להפוך אותה לבלתי לגיטימית עבור כל מי שאינו משתייך למחנה זה.

לבסוף חשובה גם האחדות עם מוסדות השלטון, למשל הצבא והמשטרה. חשוב לזכור שמוסדות השלטון והאנשים העובדים שם אינם בהכרח נציגים או תומכים של מקבלי ההחלטות, אך הם נמצאים בתווך מול המפגינים כחלק מתפקידם. טעות נפוצה היא להיאבק במשטרה או בצבא, לגדף אותם ולבקר אותם, ובכך להסית אותם כנגד המחאה. על המחאה לנסות לגייס את מוסדות השלטון לצידה. פופוביץ' מספר שבתחילת המחאה הם היו נובחים לעבר השוטרים (דרך לומר להם שהם כלבים). עם הזמן הם למדו לגייס את המשטרה לצידם. הם היו מעמידים את הבחורות הכי יפות בחזית מול השוטרים והן היו מחלקות לשוטרים פרחים. כמו כן הם היו דואגים לרסן כל מפגין שרצה להתחיל מהומות או להתעמת עם השוטרים.

פרחים לשוטרים – מחאה חכמה מגייסת לצידה את מוסדות השלטון ולא הופכת אותם לאויב

במאמר זה הבאתי את העקרונות המרכזיים אותם מציג סרג'ה פופוביץ' בעבודתו ברחבי העולם. בעבודתו הוא מציג עקרונות נוספים שנלמדו ממחאות מוצלחות, ולכן השתדלתי להביא את העקרונות שנראו לי המהותיים ביותר עבור המחאות בישראל.
אני מאמין שהמחאות החברתיות בישראל יכולות לשפר באופן משמעותי את הישגיהן אם יפעלו באופן מאורגן יותר ויישמו את העקרונות שנלמדו מהצלחותיהן של מחאות עממיות ברחבי העולם.