ב-16 באפריל ייגשו אזרחי טורקיה למשאל עם על שינויים בחוקה שיעניקו לנשיא המדינה, רג'פ טאיפ ארדואן, סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. "להבין את מהפכת ארדואן" היא סדרת כתבות מיוחדת המנסה להתחקות אחרי התהליך ההיסטורי שעיצב את טורקיה המודרנית, החל משורשיה באימפריה העות'מאנית ועד ימינו, כדי להבין טוב יותר את ההקשר בו ייערך משאל העם המכריע.

לכתבה הקודמת בסדרה: עיזבון האימפריה

מהפכת החילון והמודרניזציה של מוסטפא כמאל אטאטורק זכתה להערצת המערב. עד כדי כך, ששמו של המצביא המהפכן מתקשר עד היום לדמוקרטיה וקידמה. 94 שנים מאוחר יותר, שעה שטורקיה עוברת מהפכה-שכנגד, יש להכיר באמת המרה – טורקיה של אטאטורק הייתה מדינה חשוכה לא פחות מהאימפריה העות'מאנית של אנשי "ועידת האחדות והקדמה" שבאה לפניו.

מוסטפא כמאל היה קצין טורקי בעל ניסיון של עשר שנים כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. עם הצטרפות טורקיה למדינות הציר, הוצב כמאל כמפקד של חצי האי גליפולי – חבל הארץ היחיד שנותר לאימפריה העות'מאנית בצד המערבי של מצר הבוספורוס. לרוע מזלו, הבריטים, הצרפתים וכוחות אנז"ק (אוסטרליה וניו-זילנד) פלשו לאימפריה דווקא שם. רק אחרי מערכה שנמשכה כשנה, וגבתה את חייהם של 113,350 חיילים משני הצדדים, ניצחו הטורקים את בנות הברית. כמאל היה למפקד הטורקי הראשון אי פעם שהביס צבא מערבי. הוא הפך לגיבור לאומי וזכה בתואר "פאשה" – תואר הכבוד הצבאי והאזרחי הגבוה ביותר באימפריה העות'מאנית. כמאל המשיך להתקדם בדרגים הצבאיים, תוך שהוא מבקר את אופייה של האימפריה העות'מאנית ומייסד תנועה לאומית טורקית.

ב-23 באפריל 1920, אחרי שהובסה האימפריה במלחמת העולם, ואחרי פיזור הפרלמנט העות'מאני באיסטנבול על ידי הבריטים, הקים כמאל את האספה הלאומית הגדולה של טורקיה באנקרה והיה לנשיאה.

מוסטפא כמאל אטאטורק בבורסה, 1924. (צילום: wikimedia)

עם עלייתו לשלטון, ערך אמנם משפטי ראווה כנגד כמאל, אנואר, וטלאט – אדריכלי רצח העם הארמני – אך מצא את הדרך לתת לנאשמים להימלט מהמדינה מבלי שריצו כל עונש. במקביל לאותם משפטים, ועד 1923, המשיך כאמל לטבוח באוכלוסיה הנוצרית של טורקיה. אופיו של הטבח היה שונה מזה של "ועידת האחדות והקדמה". בתום מלחמת העולם הראשונה, הייתה טורקיה שרויה במלחמת העצמאות שלה  כנגד ארמניה ממזרח ויוון ממערב, בו בזמן שהמעצמות שניצחו את מלחמת העולם הראשונה פעלו בתוך שטחה. לא ניתן היה עוד להשמיד את המיעוטים הנוצריים בסתר, מבלי שאף אחד יבחין. הטורקים נדרשו לפעול בדרכים אחרות.

כך, למשל, ימים ספורים אחרי כיבוש סמירנה (איזמיר) בספטמבר 1922, הבעירו חייליו של אטאטורק את העיר. "השריפה הגדולה של איזמיר" בערה תשעה ימים ולילות. הכוחות הטורקים דאגו שהאש תמשיך לבעור, לכאורה כתוצאה מהקרב לכיבוש העיר, כדי "לטהר" את העיר מתושביה הנוצרים. רבבות ארמנים ויוונים נספו בשריפה, ומאות אלפים נמלטו מהעיר. החיילים הטורקים טבחו בנמלטים והתעללו בגופות הנרצחים, בדומה למה שעשו החיילים הטורקיים לשיירות הארמנים שבע שנים קודם לכן.

ספינת חילל הים האמריקנית USS Litchfield שסייעה בחילוץ ניצולים מהשריפה הגדולה באיזמיר, ספטמבר 1922. (צילום: International Newsreel/ wikimedia).

ב-1923, אחרי שגבולותיה של טורקיה התייצבו ואוכלוסייתה הנוצרית הושמדה, הכריז כמאל, שמאוחר יותר זכה לשם המשפחה "אטאטורק" (אבי הטורקים), על הקמת הרפובליקה הטורקית.

מספר חודשים אחרי אותה הכרזה, ביטל את מוסד הח'ליפות. לראשונה מאז עלייתו של הנביא מוחמד ועד להופעת דאע"ש, כמעט מאה שנים מאוחר יותר, לא היה בעולם המוסלמי שליט שטען לכתר הח'ליף. כחלק מביטול הח'ליפות, אסר אטאטורק על החינוך הדתי (מלבד במוסדות להכשרת מטיפים) והקים מערכת חינוך לאומית אחידה. הוא סגר את המסדרים הדתיים, ביטל את האסלאם כחוק המדינה, אסר על כמה ממרכיבי הלבוש האסלאמי -כמו, למשל, כיסוי הראש – ושינה את האלפבית הטורקי מאותיות ערביות לאותיות לטיניות.

בשנות השלושים הרחיק לכת עוד יותר. כמאל העניק  זכות בחירה לנשים, והפריד בחוק את הדת מהמדינה, מה שהפך את טורקיה למדינה החילונית הראשונה במזרח. השינויים הדרסטיים האלה שעברו על טורקיה תוך שני עשורים, בין 1917 ל-1937, נראו במערב כפריצת דרך חסרת תקדים. כמאל נתפס כמצביא דמוקרט, שדרכו תוביל את עמי המזרח התיכון לעבר הקִדְמָה. במערב העדיפו להתעלם מהדיכוי המר של מתנגדיו, שהתרחש כל אותה העת.

על האוכלוסייה הכורדית נאסר ללמד בשפת אמם ולחנך לאור התרבות הכורדית. איסור שהוקל רק ב-1991, עם הצגתו של חוק שהתיר את השימוש בשפה לענייני היומיום, אך אסר על שימוש בה "לכל צורך של פרופגנדה". זמרים ושחקנים כורדים נכלאו בטענה כי השתמשו בשפתם לצורכי פרופגנדה. האלווים (לא לבלבל עם העלאווים בסוריה), קבוצה מוסלמית דתית של טורקים, כורדים וערבים החיים כולם בטורקיה, שאחד המאפיינים הבולטים בה הוא הפתיחות של הדת והשוויון המגדרי המוחלט בכל הקשור לאסלאם, דוכאו באותו האופן. המיעוטים הנוצרים (ארמנים, אשורים ויוונים), שרידי ההשמדה השיטתית של 1923-1915, נאלצו לוותר על רכושם, ולהסתיר את זהותם. עד היום מכחיש המשטר הטורקי, בעקביות, את ההשמדה המאורגנת של עמים אלו. הדרישה בהכרה מצד הקרבנות ממשיכה להוות קריאת מלחמה בעיני הנהגת המדינה.

גם ארגוני העובדים מצאו עצמם מחוץ לחוק בדמוקרטיה הטורקית. למעשה, נאסרה כל התארגנות אזרחית, מלבד "מפלגת העם" של כמאל עצמו, המפלגה המוכרת היחידה ברפובליקה.

המוסלמים הסונים האדוקים הודרו מהמרחב הציבורי. לא ניתנו להם שירותים העונים על צורכיהם הבסיסיים, והדבקות בדת הייתה לאתגר של ממש בעבור מי שעד אז היו הכוח השליט בח'ליפות המוסלמית.

בחינה של הדינמיקה בין שלוש קבוצות אלו לבין השלטון, שעד ראשית המאה ה-21 דבק ביסודות החילוניים והכמאליסטים, מאפשרת מבט רחב ומעמיק יותר על הרפובליקה ומהווה נדבך נוסף בהבנת טורקיה של ימינו.
כור ההיתוך, 1960-1946
מפלגת העם השלטת ניסתה ליצור "כור היתוך" טורקי, שאופיו חילוני, קפיטליסטי ולאומני. המיעוטים האתניים והדתיים דוכאו ונעלמו מהמרחב הציבורי כלא היו. השלטון שאף לבטל את התרבויות השונות החיות זו לצד זו בטורקיה, ולהחליפן בתרבות חילונית, פרוטו-אירופית אחידה, שהצבא במרכזה.

כמאל וציבור תומכיו, ראו את המאבק באסלאם כחלק בלתי נפרד מהמאבק באליטות הישנות שהביאו להתמוטטות האימפריה העות'מאנית. גורמי הדת המוסלמיים נתפסו כאויבים של הלאומיות הטורקית הרפובליקנית. כתוצאה מכך, המסדרים הדתיים פעלו בעיקר מתחת לפני השטח מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ועד לביטול המשטר החד-מפלגתי ב-1946.

כל עוד הייתה בטורקיה רק מפלגה אחת, לא נזקק השלטון לפשרות עם החוגים האסלאמיים הפונדמנטליסטים ודיכא כל ניסיון התארגנות שלהם ביד קשה. אלא שהשפעתם של אותם חוגים בקרב ציבור המאמינים הרחב לא נחלשה. הרפורמה של 1946, שאפשרה את קיומן של מפלגות שונות בטורקיה, שינתה את כללי המשחק. מאותה נקודה, נזקקו כל המפלגות – גם אם הוגדרו כחילוניות – לקולות המוסלמים.

ב-1949 החל הנרטיב המוסלמי לחדור שוב לשדה החינוך והתרבות הממלכתי של הרפובליקה: שיעורי דת הוכנסו לבתי הספר, אושרה הקמתם של מוסדות להכשרת אימאמים והוקמה פקולטה לתאולוגיה באוניברסיטת אנקרה.

במהלך שנות החמישים התחזק עוד יותר מקומו של האסלאם ברפובליקה: הותרה שוב הקריאה לתפילה באמצעות המואזין, הונהגו שיעורי קוראן ברדיו הממלכתי, לימודי הדת במערכת החינוך ובאקדמיה הורחבו, והוגש סיוע כספי לעולים לרגל למֶכָּה. לצורך הנצחת המעמד השלטוני של החילונים, ואחרי עידן השלטון החד-מפלגתי, הקימו אנשיו של כמאל את "המדינה העמוקה", מעין אגודה סודית של גורמים בכירים במסדרונות השלטון – הצבא, המשטרה, מערכת המשפט, והארגונים החשאיים – שמתפקדת כ"מדינה בתוך מדינה". "המדינה העמוקה" נחשדה בקשרים עם הפשע המאורגן בטורקיה, קשרים שנחשפו בפרשיות שחיתות שונות לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20.

בשנות החמישים החלו להתארגן בטורקיה איגודים מקצועיים, מפלגות, וארגונים אזרחיים שונים, ביניהם גם ארגונים כורדיים. בשנת 1960, אחרי שחבילות החילוץ האמריקאיות של תכנית מרשל עמדו להסתיים והמדינה שקעה במשבר כלכלי קשה שעורר את זעם הציבור, נערכה ההפיכה הצבאית הראשונה. גורמים שונים מ"המדינה העמוקה" המזוהים עם מורשתו של כמאל, התגייסו לסייע לצבא בביצועה. גם הממשל האמריקני נתן את חסותו להפיכה, והיא נתפסה בגוש הסובייטי כהוכחה מובהקת לכך שטורקיה תישאר פרו-אמריקנית בעתיד הנראה לעין.
בין שתי הפיכות, 1980-1960
ההפיכה הצבאית חיזקה שתי מגמות עיקריות ברפובליקה הטורקית: תיעוש ודמוקרטיזציה. פיגורה של טורקיה אחרי אירופה, עוד משחר ימיה, עמד על שאלת היכולת שלה להתפתח מבחינה תעשייתית ושאלת היכולת של מעמד הביניים שלה להתרחב. הפיכת 1960 תרמה לפיתוח אף יותר מהרפורמות המפורסמות של כמאל. במסגרת הרפורמות שנלוו להפיכה, הותר כמעט לכל התאגדות פוליטית  להתקיים והן כללו את ההכרה החוקית בזכות ההתאגדות ובזכות השביתה. כך החל "תור הזהב" של האיגודים המקצועיים בטורקיה, שאפשרו למיליוני אזרחים ממעמד הפועלים להפוך, בזכות מיקוח מוצלח על זכויותיהם מול המעסיקים והממשלה, למעמד ביניים רחב ויציב. האוכלוסייה הכורדית הגדולה זכתה אף היא לתקופת פריחה והתארגנות, וכך גם המסדרים דתיים במדינה.

ציון האחד במאי באיסטנבול, 2014. (צילום: EvrenKalinbacak / Shutterstock.com).

בשנות השישים והשבעים, עברה טורקיה מעין "מהפכה תעשייתית" מאוחרת, שכללה ייסוד של תשתיות עצומות לשינוע אנרגיה מהמזה"ת לאירופה, במקביל התפתחה גם תעשייה מגוונת לייצור מוצרי צריכה והייצוא הטורקי צמח במהירות.  בשני העשורים האלה קמו ברפובליקה הטורקית איגודים מקצועיים גדולים וחזקים, שהגיעו לשיאם לקראת סוף שנות השבעים, עם כ-3.5 מיליון חברים, שהיוו 8% מהאוכלוסייה.

המאבק הכורדי

במקביל, אחרי עשרים שנים של "שקט תעשייתי", בהן חששו הכורדים להתקומם, החלה הממשלה לעסוק בשאלה הכורדית.

הגל הראשון של המרד הכורדי, בערוב ימין של אטאטורק (1938-1937), הסתיים במרחץ דמים אכזרי, כשהצבא הטורקי רצח בין 10,000 ל-15,000 כורדים ואלווים שהתקוממו נגד ה"טורקיפיקציה" של כורדיסטאן הטורקית, במסגרתה הועברה אוכלוסייה טורקית לדרום-מזרח המדינה שאוכלס ברובו על ידי כורדים ואלווים. דיכוי המרד כלל גם את עקירתם והגלייתם של רבבות כורדים ואלווים. המפלגה הקומוניסטית הטורקית טענה כי מספר הפליטים הכורדים בין 1925 ל-1938 הגיע ל-1.5 מיליון – כ-30% מהאוכלוסייה הכורדית בשנים אלו.

אחרי דיכוי המרד, ועד 1950, הוטל משטר צבאי על כל היישובים הכורדים והאלווים בדרום-מזרח טורקיה. המילים "כורדיסטאן", ו"כורדי" הוסרו מהמילונים, נאסר השימוש בשפות כורדיות, ושמם של האלווים והכורדים הוחלף בשם "טורקים הרריים".

אחרי הפיכת 1960, הקימה הממשלה הטורקית ועדה לעיצוב מדיניות פיתוח וחיזוק דרום-מזרח טורקיה. הוועדה הגישה תכנית שנויה במחלוקת, שמרבית הכורדים והאלווים התנגדו לה. בסופו של דבר חא יצאה התכנית לפועל, והמתח העדתי הלך והתגבר.

התעוררות האסלאם הפוליטי

בתקופה העות'מאנית, פעל האסלאם הטורקי פעל בשני מישורים: הדת הרשמית-חוקית, עם היררכיה פנימית ומערכת החינוך משלה; והאמונה העממית שבאה לידי ביטוי בעיקר במסדרי הדרווישים. אנשי הדת הרשמיים הפכו ברבות השנים למעמד עשיר וסגור, שההשתייכות אליו עברה בירושה. מנגד, נשארו הדרווישים חלק מהעם ושמרו על השפעתם הציבורית הרחבה. פעילות האסלאם העממי לא דעכה גם בתקופת הרפובליקה. למרות שב-1925 פורקו המסדרים הדתיים, והוצאו מחוץ לחוק, הם המשיכו לפעול בצורה מאורגנת כחלק מחיי התרבות והחברה. הגדולים והחשובים שבהם תומכים עד היום בהקמת רפובליקה אסלאמית המבוססת על השריעה (הדין הדתי האסלאמי, מקבילה באופיה ובמטרתה להלכה ביהדות).  המסדרים הדתיים פעלו בעיקר בתחום החינוך, התרבות והתקשורת, ומשנות השישים הם הגבירו את מעורבותם גם בפוליטיקה המפלגתית.[1]

בראשית שנות השישים, כחלק מהתעוררות האסלאם הפוליטי האלים במזה"ת, החלו לפעול בטורקיה גם  מטיפים סלפים קיצוניים. מטיפים אלו, מרביתם ירדנים וסעודים, הפיצו אידאולוגיה פאן-אסלאמית שקראה להחזיר את חוק השריעה ולהילחם בממשלות הפרו-מערביות המכהנות במדינות המוסלמיות. חלק מהמסדרים האסלאמיים בטורקיה הושפעו מאותם פעילים סלפים.

סכסוכים אתניים בצל משבר שלטוני

משבר האנרגיה העולמי, שפרץ בשלהי 1973, במסגרתו צמצמו מדינות ערב את אספקת הנפט לעולם המערבי והביאו לעלייה חדה במחירו, נתן את אותותיו גם בטורקיה. למעשה, טורקיה המתועשת  – צרכנית אנרגיה ולא יצרנית אנרגיה – נפגעה מהמשבר יותר מכל מדינה מוסלמית אחרת.

החל מ-1976 סבלה טורקיה מחילופי שלטון תדירים, שלוו באלימות פוליטית. השלטון המעורער, שנדרש להתמודד עם המשבר הכלכלי שיצרה העלייה במחירי הנפט, לא הצליח לרסן את תנועת "הזאבים האפורים" הפשיסטית שביצעה 3,319 התנקשויות, פיגועים ומעשי טבח נגד פעילי שמאל מהמפלגה הקומוניסטית הטורקית. בין 1976 ל-1980 נרצחו לפחות 2,109 אנשי שמאל, ועוד אלפים נפצעו. חברי המפלגה הקומוניסטית הטורקית, מנגד, התנקשו ביותר מ-1,296 אנשים שהיו מזוהים עם "הזאבים האפורים".

חמישים פעילים של הזאבים האפורים מפגינים מול שגרירות לוב באנקרה, אוקטובר 1996, אחרי שממשלת לוב הביעה תמיכה במורדים הכורדים. (צילום: AP Photo/Anatolia).

אז כהיום, הסכסוך הטורקי-כורדי חופף חלקית לסכסוך הדתי-חילוני. מיליוני כורדים, מוסלמים-סונים דתיים, מזוהים דווקא עם הימין, ומנגד טורקים חילוניים המזוהים עם השמאל (חלקם מהעדה האלווית) שותפים לכורדים במאבקם.

הטבח הגדול ביותר באותה התקופה התרחש בעיר מארש (קהרמאנמרש), עיר ארמנית בעברה, שאחרי רצח העם הארמני נותרו בה בעיקר אלווים. ב-19 בדצמבר 1978 התפוצץ מטען חבלה בבית קולנוע, שהיה מזוהה עם הימין העיר. למחרת היום התרחשה פעולת תגמול בבית קפה המזוהה עם השמאל. ב-21 בדצמבר נרצחו שני מורים אלווים חילוניים בידי מתנקש. במסע הלוויה שלהם למחרת התאספו כ-5,000 אלווים. "הזאבים האפורים" הפיצו שמועה בעיר כי, אחרי ההלוויה, מתכנן ההמון האלווי לפוצץ את המסגד הראשי של העיר ולבצע טבח בכל המוסלמים הדתיים. ב-23 בדצמבר פרץ פוגרום של "הזאבים האפורים" באלווים. יותר ממאה בני העדה נרצחו, כמאתיים בתי מגורים ומאה חנויות הוחרבו ונשרפו. הפוגרום הרעיד את טורקיה והיה אחד הגורמים לתחילת מלחמת האזרחים הכורדית-טורקית.

באותה העת החלה להתארגן חזית חדשה לשחרור הכורדים, בהנהגת עבדוללה אג'לאן, שלימים יהפוך למנהיג הכורדי הפופולרי ביותר בעת החדשה. אג'לאן שלח כמה מאנשיו לערים הכורדיות הגדולות בדרום טורקיה, כדי לגייס פועלים ואיכרים כורדים למאבק הלאומי והמעמדי הכורדי.

הארגון של אג'לאן, ארגון פוליטי בלבד ללא זרוע צבאית, נרדף כבר מימיו הראשונים בידי "הזאבים האפורים" ובידי בעלי הון כורדים. בנובמבר 1978 נערכה הוועידה הראשונה של הארגון בעיר ליסה ,הסמוכה לדיארבקיר (אמד) בירת כורדיסטאן הטורקית. בוועידה, בה השתתפו 25 אנשים בלבד, הוכרע כי הארגון ייקרא "מפלגת הפועלים הכורדית" (PKK). בארבעים השנים שחלפו מאז הקמתה, הפכה ה-PKK לתנועת אם של עשרות ארגונים עצמאיים, בטורקיה, סוריה, עיראק, איראן, מערב אירופה וארה"ב.

בין מזרח למערב

למשבר האנרגיה של תחילת שנות השבעים היו השלכות נוספות, שאותותיהן ניכרו רק מספר שנים מאוחר יותר. האבטלה הגואה הובילה להגירה המונית, בעיקר של גברים צעירים, מטורקיה לגרמניה. גל הגירה זה, שהחל בשנות השישים, הגיע לשיאו במהלך שנות השבעים. מספר הטורקים, שהיגרו לגרמניה לצורכי עבודה ולא חזרו למולדתם, מוערך בכשני מיליון בני אדם – 4.5% מאוכלוסיית המדינה ב-1980.

כמדינה מוסלמית, הקרובה גאוגרפית למקורות הנפט מצד אחד ולאירופה מהצד שני, מצאה עצמה טורקיה במצב ייחודי. המדינה הצטרפה להסכמים בין מפיקות הנפט לצרכניות וסייעה לסיומו של המשבר, תוך שהיא נהנית ממעמד מיוחד: אספקה ישירה וזולה ממפיקות הנפט תוך הישענות על התכניות המערביות לשעת חירום. המערב, שהיה זקוק לטורקיה כמוקד אסטרטגי במלחמה הקרה, אִפשר לה להרוויח משני העולמות. כך הפכה טורקיה לשחקן מרכזי בזירת האנרגיה העולמית, תוך שהיא מפתחת מערכת עצומה של שינוע אנרגיה ממזרח למערב.

ההתבססות של כלכלת טורקיה על יבוא כמויות הולכות וגדלות של נפט מהיצרניות, הובילה גם לשינוי ביחסי החוץ שלה במזה"ת. באמצע שנות השבעים ניסו ממשלות טורקיה להפריד בין הביקוש הגואה לדלק לבין המישור המדיני. אך בהיעדר יכולת לשלם את מחיר הנפט המאמיר, נאלצו להיכנע בסופו של דבר לשורה של דרישות עיראקיות ולוביות, וב-1979 גם סעודיות ואיראניות.

בשלב הראשון מדובר היה בדרישות כלכליות, אך בשלב מאוחר יותר הופיעו גם דרישות מדיניות וצבאיות. את אחד השינויים הממשיים במדיניות החוץ הטורקית ניתן לראות ביחסיה עם ישראל. היחסים החמים שהיו בין שתי המדינות בשנות החמישים ובתחילת שנות השישים, הצטננו והתרוקנו כמעט מתוכן בשנות השבעים ובמהלך רוב שנות השמונים.

הידוק הקשר עם העולם המוסלמי, כפי שעוד נראה, לא הוגבל רק לתחום הכלכלי ולמדיניות החוץ, אלא חלחל גם למרקם החברתי-תרבותי של טורקיה. הנהנים מכך, כלכלית ופוליטית, היו החוגים האסלאמיים, שהמתינו מזמן להזדמנות מסוג זה.[2]
התעצמות בשוליים, 1999-1980
"תור הזהב" של האיגודים המקצועיים בטורקיה הסתיים באותה פתאומיות בה החל. הפיכה צבאית נוספת, ב- 12 בספטמבר 1980, הביאה עימה דיכוי קשה של האיגודים. בשנתיים הראשונות אחרי ההפיכה הוטל על טורקיה משטר צבאי, שאסר על כל סוג של התאגדות פוליטית – מה שפגע במסדרים הדתיים, באיגודים המקצועיים ובבני המיעוטים כאחד. גם אחרי החזרה לשלטון אזרחי, נמשכה מגמת החלשת איגודי העובדים והמיעוטים.

שלושת מנהיגי ההפיכה הצבאית של 1980, במהלך טקס במוזילאום של מוסטפא כאמל אטאטורק, אוקטובר 1980. (צילום: AP Photo/Burhan Ozbilici, File).

מנהיגי ה-PKK, שחששו להיאסר, גלו  ללבנון ולסוריה, שם התנדבו לראשונה להלחם בשדה הקרב תחת הדגל הסורי, כדי לזכות בהגנתו של חאפז אל-אסד. באמצע שנות השמונים, הפך ה-PKK מארגון פועלים פוליטי, לארגון סמי-צבאי שמגייס את אנשיו בעיקר בטורקיה, ומתאמן במחנות בלבנון, בסוריה, בעיראק ובהרי טורקיה. את עיקר מאמציו השקיע הארגון בהתקפת כוחות הביטחון הטורקים באזור כורדיסטן.

ב-1993 החלה טורקיה במבצע צבאי נגד אזרחיה הכורדים, במטרה למגר את ה-PKK. הצבא פינה 3,000 כפרים שתושביהם נחשבו לתומכי ה-PKK, ועקר מביתם כשני מיליון בני אדם. מרבית הכפרים נהרסו על ידי דחפורים בצווים צבאיים, אך חלקם הוצתו או הופצצו. במהלך פינוי הכפרים, ובעימותים בין הכורדים לבין כוחות הביטחון, נהרגו אלפי בני אדם. המאבק האלים הזה נמשך עד לסוף שנות התשעים וגבה את חייהם של לפחות 20 אלף בני אדם. הסכסוך הטורקי-כורדי יצר ל-PKK בסיס של מיליוני תומכים בדרום מזרח המדינה ובצפון סוריה.

מפגינים כורדים נושאים דגלים עם פרצופו של מנהיגם הכלוא, עבדוללה אג'לאן, בדרישה מממשלת טורקיה תשחרר אותו ממאסר באופן מידי. (צילום: Tinxi / Shutterstock.com).

בתחילת המאה ה-21, אחרי כליאתו של אג'לאן על ידי השלטון הטורקי, עבר ה-PKK טרנספורמציה רעיונית והתפלג לעשרות ארגונים וזרמים. בסופו של דבר, נוצרה באורו רשת של מפעלים חברתיים בטורקיה. אחד מפלגי ה-PKK עלה לשלטון בצפון סוריה, שם הוביל את מהפכת רוג'בה.

התנועה הגולניסטית

המטיף פֶטְהוּללה גוּלֵן הוא, ככל הנראה, הדמות ששמה שנקשר יותר מכל לניסיון ההפיכה הכושל ביולי 2016.  גוּלֵן, שנולד בצפון טורקיה ב-1941, צמח כמטיף מוסלמי באחד המסדרים המסורתיים של טורקיה, אך החליט לפרוש ממנו. הוא הבין כי למיליוני טורקים מוסלמים-סונים דתיים אין גישה לחינוך מודרני – שכן מערכת החינוך הממלכתית היא חילונית, ולימודי דת ניתנים רק במסדרים מסורתיים הנגישים רק למעטים. גולן הגה רעיון שביקש לענות על צורך משמעותי בטורקיה, ובעולם המוסלמי בכלל – חינוך מודרני הפתוח למוסלמים דתיים. לתנועתו אין שם והיא לא רשומה כארגון רשמי, אך היא מכונה בפי חבריה "חיזמט" (שירות).

החל מתחילת שנות השמונים, החל גולן להקים מוסדות אקדמיים ולפרסם כתבי-עת, ברוח המשלבת את האסלאם ברעיונות מודרניים. ב-1982 פתח את "בית הספר הגולניסטי" הראשון. ב-1986 ייסד עיתון יומי בשם "זאמן", שהפך במהרה לאחד העיתונים הנפוצים ביותר במדינה. ב-1994 נבחר להיות נשיא ארגון העיתונאים והכותבים של טורקיה, שעה שעשרות מוסדות חינוך ברוחו ובניהולו כבר פעלו ברחבי המדינה.

גישתו של גולן נתנה מענה למיליוני טורקים, מה שהפך אותו לאחד המנהיגים החזקים במדינה. לפי הערכות 5-4 מיליוני טורקים מושפעים ממנו כיום. התנועה שהקים מפעילה כ-300 בתי ספר פרטיים בטורקיה, וכאלף נוספים מחוץ לה.

הגולניסטים נכנסו למאה ה-21 כשהם מחזיקים בכמה מערוצי הטלוויזיה והעיתונים הגדולים בטורקיה. כמו גם במוסדות צדקה, מרכזים קהילתיים, בתי חולים, עמותות, קרנות לפיתוח מסחר, ומכללות להכשרה מקצועית. לקראת סוף שנות התשעים, נחשב גוּלֵן לאחת הדמויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי, וזכה לחיזור מצד גורמים פוליטיים בכירים במערב ובמזרח. עדות למעמדו ניתן למצוא בפגישה שקיים עם מנהיג העולם הקתולי, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, ב-1998.

המטיף פֶטְהוּללה גוּלֵן בביתו בפנסילבניה, ארה"ב, מרץ 2014. (צילום: AP Photo/Selahattin Sevi, File).

ב-1999 נמלט גולן למדינת פנסילבניה בארה"ב, שם הוא מתגורר עד היום. רק אחרי שגלה, התפרסם בטורקיה כי מתקיימת נגדו חקירה בחשד לחתירה תחת המדינה ובכוונה לבצע הפיכה אסלאמית. גולן הכחיש את האישומים ממעונו בארה"ב, וטען כי פעולותיו הוצאו מהקשרן. בדומה לאג'לאן, ההשפעה הגדולה של התנועה שהקים תבוא לידי ביטוי רק במאה ה-21.

אחרי עלייתו לשלטון, מינה ראש מפלגת הצדק והפיתוח, רג'פ טאיפ ארדואן, את מקורבי גולן למשרות רבות במערכת הפוליטית, במערכת המשפט, במשטרה, במערכת החינוך ואפילו במערכת הבריאות. רק אחרי עשור של שיתוף פעולה הדוק בין השניים, עשור בו שינתה טורקיה את פניה, עלו היחסים על שרטון וארדואן החל גם הוא לרדוף את גולן ואנשיו.

התהליכים הפנימיים בקרב האוכלוסייה הכורדית והאוכלוסייה הדתית בטורקיה, כמו גם על המשטר הטורקי, הבשילו, אם כך, במעבר המאות. תחילתה של המאה ה-21 טמנה בחובה שינויים גדולים עבור כל אחד מהצדדים ועבור הדינמיקה ומערך הכוחות ביניהם.


[1] אלון ליאל, תורכיה: צבא, אסלאם ופוליטיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999

[2] אלון ליאל, תורכיה: צבא, אסלאם ופוליטיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999