הבצורת המתמשכת בקייפטאון שבדרום אפריקה גרמה להתייבשות מאגרי המים של העיר. על פי ההערכות הנוכחיות, בעוד כחודשיים ייסגרו כל הברזים בעיר, ומיליוני התושבים יהיו תלויים במים שיוחלקו בנקודות אספקה מיועדות ויאובטחו ככל הנראה על ידי המשטרה (ואולי אף הצבא). כחלק מאמצעי החירום נקראים תושבי העיר לצמצם את צריכת המים ל-87 ליטר לנפש. לצורך ההבנה, מקלחת ממוצעת צורכת כ-40 ליטר, הדחת מים באסלה צורכת כ-9 ליטר להדחה מלאה ו-5 ליטר להדחה חלקית. ה-16 באפריל 2018, חזוי להיות "יום האפס" ("Day Zero") – היום בו יישארו במאגרים 13.5% בלבד מתכולתם, והתושבים ייאלצו להתמודד עם 50 ליטר מים לצריכה יומית.

המקור העיקרי למים בקייפטאון הינו סכר waterskloof מחוץ לגרבאו. התמונה צולמה ב 23 בינואר 2018, במצב בו במאגרים ישנם רק 26% מתכולתם המקסימלית. (AP Photo)

קייפטאון היא אולי מקרה קיצוני, אבל לא העיר היחידה שנאלצה להתמודד בשנים האחרונות עם בצורות ממושכות, שגרמו למחסור במים וקשיים באספקת מים לתושבים, לחקלאות ולתעשייה.

מגמת שינוי האקלים, היא הגורמת על פי הערכות לשינויים במשטר הגשמים (אופי העונה הגשומה וחלוקת הממטרים בתוכה) ברחבי כדור הארץ. בין המדינות והערים שהתמודדו, חלקן עדיין מתמודדות, עם מחסור במים ניתן למנות את סאו פאולו שבברזיל, מדינת קליפורניה בארה"ב, סומליה, תימן וכמובן את מדינות המזרח התיכון וישראל בתוכן.
משאב במחסור
רגע, אם אנחנו מוקפים במים אז איך חסרים מים? שני שליש מפני כדור הארץ אמנם מכוסים במים, אך 97% מכלל המים בעולם הם מים מלוחים שלא זמינים לנו בצורתם הטבעית. אם אמרתם לעצמכם שגם 3% מים מתוקים אמורים להספיק, אז צריך להוסיף שכ-2.15% בכלל קפואים בקרחונים.

בשורה התחתונה, רק כ-0.25% מכלל המים על פני כדור הארץ זמינים וראויים לשימוש, כלומר לא זוהמו או הומלחו. אותם מים, הנקראים מים זמינים, נמצאים באגמים נהרות ובמאגרים של מי התהום.

לפי נתוני האו"ם,  ב-2013 היו 700 מיליון איש, מ-43 מדינות, במצב של מחסור במים. על פי הערכות הארגון, כ-1.8 מיליארד איש צפויים לחיות במדינות ואזורים הנתונים במצב של מחסור במים עד שנת 2025.

לטענת סוכנות האו"ם שעוסקת במחקר ומדיניות בנושאי מים, תהליך העיור המואץ לצד שינוי האקלים עלולים להחריף את התופעה הנובעת בעיקר מעלייה באוכלוסיית העולם לצד עלייה ברמת החיים, המוסיפות לעלייה בביקוש למים.

צבע המשבר של קייפטאון

קייפטאון עומדת, כאמור, בפני אחד ממשברי המים החמורים ביותר, עם מאגרי המים על סף התרוקנות, אחרי שלוש שנים של בצורת קשה לצד עלייה ניכרת בשיעור האוכלוסייה בעיר וסביבתה. למעשה, זו העיר השנייה בגודלה בדרום אפריקה ומונה, על פי הערכות שונות, מעל לארבעה מיליון תושבים.

יום האפס מוגדר כיום בו יגיעו מאגרי המים, הנשענים על שישה סכרים האוגרים את מי הגשם לעונות יבשות, ל-13.5% בלבד מתכולתם. יום האפס צפוי להתרחש לפי הערכות ב-16 באפריל ובו ייסגרו הברזים בעיר והתושבים יקבלו את אספקת המים שלהם ב-200 נקודות חלוקה ברחבי העיר.

"אני לא בטוח שנצליח להימנע 'מיום האפס', אנחנו משתמשים ביותר מדי מים, ולא מצליחים להכיל את זה. זה טראגי", אמר קווין וינטר, חוקר בכיר במכון לחקר מים עירוניים באוניברסיטה בקייפטאון בראיון לנשיונל גיאוגרפיק בשבוע שעבר.

העיר ידועה במאמציה לצמצום בזבוז מים, והיא השקיעה משאבים רבים בחידוש התשתיות וצמצום הדליפות כתוצאה מצינורות ישנים, ואף זכתה על כך בפרסים ואותות כבוד. אך למרות הכל, לא היטיבה לזהות מראש את המחסור הנוכחי. כעת החלו הרשויות בפיתוח מואץ של מתקני התפלה וקידוחים למיצוי מי התהום. "זה כמו לנסוע במכונית ולהסתכל במראה האחורית" אמר וינטר, "הם פתרו את הבעיות הישנות אבל לא הצליחו לזהות את הסכנות בהמשך, ועל כך יש ביקורת".

דיוויד אוליבר, חוקר במכון לשינויים גלובליים באוניברסיטת ויזווטרסטרנד בדרום אפריקה, אמר באותו ראיון כי "הבעיה המרכזית היא סגנון החיים שלנו. יש כמעט תחושה של 'מגיע לי', שיש לנו זכות לצרוך כמה מים שאנחנו רוצים". בהקשר לשינויי האקלים אמר אוליבר כי "זה ברור שהמערכת הנוכחית שלנו לא מספיקה, לא בטוח שתהיה לנו עוד בצורת כזו בעשורים הקרובים, אבל אירועי אקלים קיצוניים הולכים להיות נפוצים יותר".

אנשים עומדים בתור לקבל מים ממעין טבעי בפרבר של קייפטאון. התושבים נקראו לוותר על מקלחות, להדיח מים באסלה במידה המעטה ביותר האפשרית ולהתרחץ בים ולא בבריכות. (AP Photo)

במדינה כמו דרום אפריקה, שנמצאת עדיין בתהליכי התאוששות ממשטר אפרטהייד דכאני בן עשרות שנים, מקבלת גם ההתמודדות עם המשבר המתקרב מרכיב גזעי-מעמדי. בשכונות המבוססות יותר, בהן מרבית התושבים לבנים, אוגרים התושבים מים במאגרים ביתיים, ומעמידים כוחות שמירה פרטיים שישמרו על רכושם ועל מקורות המים שלהם בהתפרעויות הצפויות. עניי העיר, רובם שחורים, לא יודעים כיצד יצליחו להגיע לברזים הספורים שצפויים להישאר פתוחים גם כאשר המים במאגרים יגמרו.

כשהתעשייה בסאו פאולו התייאשה

בפברואר 2013, הגיע המאגר המרכזי של סאו פאולו, לרמה של 6% בלבד מתכולתו המירבית. כדי להבין את גודל המשבר, חשוב לציין שמדובר בעיר הגדולה ביותר בברזיל, והמאוכלסת ביותר באמריקה הדרומית, עם למעלה מעשרים מיליון תושבים במטרופולין שלה.

רכב שטבע במאגר המים של סאו פאולו, נחשף עת המים במאגר הגיעו ל-6% בלבד. 16 בינואר 2015 (צילום: AP Photo/Andre Penner, File))

ברזיל אמנם התברכה בנהר האמזונס וביערות הגשם, למעשה בין 12% ל-16% מהמים הזמינים בעולם מרוכזים בה, יותר מבכל מדינה אחרת. אך רוב המים מרוכזים בחלק הצפוני של המדינה, בעוד סאו פאולו ממוקמת בדרומה.

כדי להתמודד עם המחסור, הורידה חברת המים של סאו פאולו את הלחץ בצינורות, דבר שגרם לבתים רבים בפריפריה הענייה של העיר לבעיות במים בברזים. בנוסף, העלתה חברת המים העירונית את התעריפים לתעשייה – שאחראית על כ-30% מסך הצריכה העירונית. כפועל יוצא, התחילו חלק מהמפעלים לצרוך מים מבארות פרטיות ומתקני אגירת מי גשמים כדי להימנע מלהסתמך על הרשת הציבורית.

אחת הבעיות המרכזיות שגרמו למשבר המים בסאו פאולו הוא הפחת הרב של מים זמינים עקב תשתיות לקויה. הערכות של מומחים העמידו את הפחת (איבוד המים) על 31% מסך המים הזמינים של העיר. לצורך ההשוואה הפחת בישראל עומד על כ-10%.

בניסיון להתמודד עם המשבר הגבירה סאו פאולו את הקידוחים למי תהום, טיפלה בחלק מהבעיות בצינורות שגרמו בפחת, ופרויקט להקמת צינור שיוביל מים לעיר ממקור מים במרחק של 83 ק"מ השל חצי מיליארד דולר יצא לדרך.

גשמים שהגיעו בינואר 2016 מילאו את המאגרים, שבפברואר של אותה שנה עמדו כבר על 48.6% מהתכולה המירבית.

מלחמות המים של קליפורניה

כל מי שנסע ברחבי קליפורניה בין השנים 2013 ל-2016 שמע בוודאי תשדירים וקמפיינים ממשלתיים הקוראים לתושבים לחסוך במים בגלל הבצורת שהכתה במדינה באותן שנים. אותו נוסע היפותטי, היה בוודאי מופתע לשמוע את התשדירים, משום שכשהסתכל ימינה ושמאלה בעודו נוסע באזורים החקלאים של המדינה, ראה מטעים חדשים של אגוזים ושקדים, גידולים שצורכים כמות מים נכבדת.

ברז מים נעול עקב בצורת בקליפורניה (צילום: Shutterstock)

קליפורניה היא המדינה המאוכלסת ביותר בארה"ב והשלישית בגודלה מבחינת שטח. המדינה מגוונת מאד מבחינה גאוגרפית. כדי להתמודד עם המגוון הגיאוגרפי והאקלימי הקימה מדינת קליפורניה, כבר בשנות ה-30 וה-40, את "פרויקט המים של סנטרל וואלי" (CVP), במהלכו הוקמו מערכות של אמות מים, תעלות וצינורות להובלת מים מצפון המדינה למרכזה ולדרומה. השקעה ציבורית נוספת בתשתית נעשתה בשנות ה-60 ב"פרויקט המים של המדינה" (SWP).

בצורות רבות בין השנים 1987 ל-1992 הובילו לחתימת הסכם בין רשות המים של קליפורניה לבין החברה שניהלה את פרויקט המים של המדינה. כחלק מההסכם, הוקמו ברחבי המדינה מאגרי מים תת קרקעיים ועל פני השטח. הרעיון היה פשוט, בשנים גשומות המים העודפים יישמרו במאגרים הנקראים "בנקי מים" על מנת שיוכלו להיות בשימוש בשעת הצורך בתקופות בצורת.

הבעיות התחילו כשחלק מאותם בנקי מים, שאגרו את המים העודפים ממערכת המים הציבורית, הופרטו. הבולט והמוכר מבניהם הוא בנק המים של קרְן (Kern Water Bank) שנמכר למשפחת רסניק, בעלי הון שעוסקים בין היתר בחקלאות באמצעות חברת פארמונט פארמס (Paramount Farms).

העסקה למכירת בנק המים, שנעשתה בשנת 1994, העבירה לשליטת המשפחה מאגר מים תת קרקעי המסוגל להכיל כ-500 מיליון גלונים של מים. מספיק כדי לספק מים לאוכלוסיית סן פרנסיסקו (כ-850 אלף איש) במשך עשור. העסקה למכירת בנק המים הוטלה בספק מבחינה חוקית, וב-2014 פסק השופט טימותי פראלי כי עסקת המכירה הייתה מפוקפקת, אך קבע שיש לבחון שנית רק את ההשפעה הסביבתית של העסקה.

כאמור הבצורת בין השנים 2013 ל-2016 גרמה לתושבים לצמצם את צריכת המים שלהם, ומחירי המים במדינה (שהיו גבוהים ממילא) עלו בהתאם. אזורי דיג נסגרו, ונאסר על הדיג בהם במאמץ לשמר את הדגים במאגרי המים המצטמצמים.

כל אותו זמן המשיכה משפחת רזניק, באמצעות החברה החקלאית שלה, לגדל גידולים חקלאיים, ואף הרחיבה את פעילותה ורכשה קרקעות מחקלאים סמוכים שלא הצליחו לגדל בתנאי הבצורת ומחירי המים הגבוהים, ושתלו בהם מטעי שקדים ואגוזים – גידולים רווחיים מאוד, שניתן לטפח כמעט ורק באזור הזה של מרכז קליפורניה, אך צורכים כמות מים רבה יותר לעומת גידולים חקלאיים אחרים – כל זאת באמצעות בנק המים הפרטי ברשותה.

מטע שקדים חדש שניטע בזמן הבצורת בקליפורניה (צילום: Shutterstock)

המאבק על בנק המים ומלחמת המים בין החקלאים לאזרחים מתוארת בין היתר בסרט הדוקומנטרי "מים וכוח: שוד בקליפורניה" (Water & Power: A California Heist) שהופק על ידי הנשיונל ג'אוגרפיק.

הבצורת הקטלנית בסומליה

בסומליה, הביאו הבצורת והמחסור במים זמינים למשבר הומניטרי, רעב המוני, מחלות ומוות. היעדר הגשמים מאז 2016 הוביל לירידה ביבול ופגיעה בחיות המשק. נכון ל-31 במאי 2017, מספר העקורים עקב הבצורת, הוערך ב-740 אלף בני אדם. 3.2 מיליון מתושבי המדינה נמצאים במצב של אי ביטחון תזונתי. עד יולי 2017 מים לא נקיים הובילו ל-71 אלף מקרים של כולרה ודיזנטריה, שגרמו ל-1,100 מקרי מוות.

לפי דיווח של סוכנות הידיעות רויטרס בחודש שעבר, מחצית מאוכלוסיית סומליה, 6.2 מיליון איש, זקוקים לסיוע חירום, בדמות מים מזון ומחסה עקב הבצורת הקשה. המשרד לתיאום פעולות הומניטריות של האו"ם (OCHA) מסר לסוכנות הידיעות כי הושגו מספיק תרומות ב-2017 כדי להתמודד עם הרעב ולמנוע את התפרצות מחלת הכולרה, אך המצב עלול להחמיר ללא סיוע נוסף.

רעב ובצורת בסומליה, פברואר 2017 (צילום: AP Photo/Farah Abdi Warsameh).

ראש ממשלת סומליה חסן עלי חאירה הודה לקהילה הבינלאומית על 1.3 מיליארד הדולרים שנתרמו ב-2017 ואמר כי "אנחנו מצויים בפני אותם אתגרים וסיכונים השנה, ובשנים הבאות". עוד הוסיף חאירה כי "הבצורת הסכסוך, ימשיכו להשפיע על חיי מיליונים בסומליה. אני מבקש בשם העם הסומלי את המשך התמיכה משותפינו הבינלאומיים".

סומליה מצויה במלחמת אזרחים מזה שלושים שנה, ולמעשה לא מתפקדת כמדינה. שני מחוזות בדלניים בחציה הצפוני של המדינה – סומלילנד ופונטלנד – פרשו מהמדינה והכריזו עצמאות, אך לא זכו להכרה בינלאומית.

הכפרים של מחוז מורסיה

מחסור המים בעולם לא פוסח גם על אירופה. ספרד ופורטוגל עומדות גם הן בפני אחת מתקופות הבצורת הקשות ביותר בשנים האחרונות. למעשה, 2017 הייתה השנה השלישית הכי יבשה שתועדה בספרד (אחרי 1981 ו-2005). ב-37 מתוך 150 המחוזות במדינה הוכרז ביוני האחרון מצב חירום עקב הבצורת. מאגרי המים הספרדיים הגיעו בספטמבר ל-43% אחוז מהקיבולת המירבית שלהם.

המחסור במים מורגש במיוחד בדרום מזרח ספרד באזור מורסיה. מאגר המים שהוקם באזור העיר מנסילה דה לה סיירה (Mansilla de la Sierra) הגיע ל-15% בלבד. המאגר שהוקם בשנות ה-60 בזמן שלטונו של פרנקו, דרש את הפינוי של מספר כפרים קטנים באזור, והבתים, חלקם בני מאות השנים עוד מתקופה הרומית הוצפו כאשר הוקם הסכר של המאגר ותושביו הקימו את ביתם במקום אחר באזור. ירידת המפלס חשפה את חלק הכפרים, שוב לאחר 60 שנה של שהייה מתחת למים, והתושבים והתיירים נוהרים לאטרקציה החדשה שנחשפה.

כנסייה עתיקה בספרד שנחשפה כאשר המים במאגר שהטביע את הכפר העתיק התייבש עקב הבצורת. (צילום ארכיון: AP Photo/Emilio Morenatti)


ומה קורה בישראל?
גם בישראל אנחנו עומדים בפני שנת בצורת, חמישית ברציפות, אפילו אחרי הגשמים שירדו כאן בשבועות האחרונים. למרבה השמחה, משק המים הישראלי היטיב להתמודד מראש עם המחסור הצפוי, בעיקר באמצעות הקמה של חמישה מתקני התפלה שמספקים היום כ-75% מסך הצריכה הביתית, לצד שדרוג והרחבת מערך השבת מי השפכים עד לרמה שלמעלה מ-86% ממי השפכים מושבים כמי קולחין לחקלאות הישראלית.

שדה חיטה יבש בעמק חפר לאחר שנת בצורת. ארכיון (צילום: גיל יערי/ פלאש90)

דובר רשות המים אמר בראיון לדבר ראשון כי "בעשור האחרון משק המים התפתח בצורה בלתי רגילה, ואנחנו מהווים אור לגויים בנושא. הקמנו סוללה שלמה של מתקני טיהור והשבת קולחין, וכיום 86% מהביוב שברשות המים מוּשב. בנוסף הוקמו חמישה מתקני התפלה גדולים לאורך חופי הים". שנת הבצורת הנוכחית נותנת את אותותיה בעיקר בחקלאות ופריפריה שמנותקת ממערכת ההתפלה שלחופי ים התיכון ולכן חשוב להדגיש כי אין ההערכה כי צפוי מחסור במי השתייה בברזים בישראל.

מפעל טיהור שפכים. ארכיון (צילום: חן לאופולד/ פלאש90)

בפני משק המים בישראל עומדים עדיין אתגרים רבים בניהם חיבור צפון הארץ למערכת ההתפלה, שמירה על מאזן המים בכינרת תוך שאיבה מינימלית ככל האפשר, שיקומם של הנחלים בצפון. אתגר נוסף שעומד בפני משק המים הוא ההתמודדות עם הנזק הנגרם לחקלאות בארץ עקב הבצורת.