על המשמעויות של כלכלת העשור האחרון נוכל לעמוד באמת רק בעוד עשור או שניים. אבל כבר עכשיו ניתן לקבוע שהעשור השני של המאה ה-21 התאפיין בתהליכים שקדמו לו והגיעו להבשלה: האינטרנט היה פה קודם וגם המשבר העולמי, יוקר המחייה, תחלואות ההעסקה הקבלנית, עליית מחירי הדיור ומאגרי הגז. את כולם הכרנו קודם, ובכל זאת קרה משהו. העשור שהתחיל בבום עם מחאת ענק של מיליון ישראלים שיוצאים לרחוב ונגמר בגז שיוצא מקרקעית הים ושולח אלפים לישון מחוץ לבית, היה עשור של תהליכי עומק ששינו את האופן שבו אנחנו עובדים, מייצרים, צורכים, סוחרים, חוסכים ומבינים את העולם. עשור שהוא כולו הרמה להפתעות של העשור השלישי. אלו 11 האירועים הכלכליים שעשו את העשור.
המחאה היתה הסנונית הראשונה להתמודדות חברתית עם השינויים בכלכלה העולמית והישראלית.
1. מחאת קיץ 2011. היה זה אך סמלי שב-14 ביולי, מועד פרוץ המהפכה הצרפתית, הוקם האוהל הראשון בשדרות רוטשילד שהוציא אחריו מיליון ישראלים לרחוב. הגפרור שהדליק את המחאה היה חוזה השכירות של צעירה תל אביבית בשם דפני ליף שהגיע לסיומו. ליף לא הצליחה למצוא דירה להשכרה בשל המחירים הגבוהים, הקימה אוהל מול כיכר ״הבימה״ והאות למחאה הגדולה בישראל ניתן. הישראלים הפסיקו להתבייש בחשבון הבנק הנמוך והפנו אצבע מאשימה למדיניות הממשלתית. המחאה שהחלה בתחום הדיור, הפכה ככדור שלג למחאה גם על החינוך לגיל הרך (״מחאת העגלות״), על הבריאות הציבורית (שביתת הרופאים), זעקת הפריפריה החברתית והגיאוגרפית, דרישה להרחבה תקציבית ואחריות של המדינה לאזרחיה.
משך חודשים ממצפה רמון ושדרות, דרך יפו ותל אביב ועד לעפולה וקרית שמונה, כל הארץ היתה נטועה אוהלים אוהלים. גברים ונשים בכל הגילאים לקחו ביד פלריג ושק שינה, הגיעו לשדרות הערים המרכזיות ופתחו בשיחות לתוך הלילה. תחושת הסולידריות הייתה בלתי אמצעית ונטולת הכוונה. ייתכן שזה גם היה עקב אכילס של המחאה, שלא התאחדה סביב דרישות ברורות ולא יצרה ראש חץ אפקטיבי מול הממשלה.
המחאה החברתית שינתה משהו בשיח הכלכלי חברתי. הממשלה חזרה להיות כתובת לדרישת הציבור למדיניות שוויונית וצודקת. בעקבות המחאה קמו מפלגות שהתיימרו לטפל בנושא הכלכלי חברתי, מפלגת ״יש עתיד״ של לפיד עם הסיסמה ״איפה הכסף?״, מפלגת ״כולנו״ של כחלון שהיה לשר האוצר של מדינת ישראל ב-5 השנים האחרונות, מפלגת העבודה שחזרה לאמץ קו כלכלי-חברתי, מפלגת גשר של אורלי לוי ועוד. ניתן לראות במחאה תגובה לשינויים שהעשור הזה הביא בחובו, התחזקות ההון הגלובלי, מדיניות הצמצום התקציבי, התחזקות שוק העבודה הנזיל ומחוסר הקביעות ועוד. המחאה היתה הסנונית הראשונה להתמודדות חברתית השינויים בכלכלה העולמית והישראלית.
השיח הניאו-ליברלי עודו שולט בכיפה בישראל, אך נראה שהמחאה גרמה לסדקים, ודרך סדקים אלו נכנסו אלומות אור חדשות בדמות קבוצות של עובדים מאוגדים, נכים, גמלאים וקבוצות נוספות שהחליטו לא לקבל כגזירת גורל את המציאות האכזרית של עוני ופערים כלכליים – ויצאו להיאבק.
לפי דו״ח ה-oecd שפורסם בחודש שעבר העבודה המאורגנת היא זו שאחראית לצמיחה מכלילה ולצמצום פערים.
2. התחזקות העבודה המאורגנת. פסק דין פלאפון ניתן ב-2013 והיה להלכה פסוקה. ״אסור למעסיק להתערב בהתארגנות עובדיו״. כמה פשוט, ככה מהפכני. תנופת ההתאגדות של מאות אלפי עובדים חדשים בהסתדרות בעשור האחרון היא ללא ספק אחד מהאירועים המשמעותיים של העשור. היה אולי מי שרצה למהר ולהספיד את ההסתדרות, אבל היא קמה כעוף החול והפכה מקור משיכה אטרקטיבי לצעירים מתחומים כמו הייטק, סלולר וביטוח. איגודי עובדים בעולם חזרו בשנים האחרונות ללמוד מההסתדרות כיצד אפשר להביא לצמיחה בעבודה המאורגנת, בעוד שהמגמות העולמיות הן הפוכות מזה.
נהוג לדבר היום על דור ה-y ודור ה-z שעוברים בין עבודות, ללא קביעות, מועסקים בחוזים פרטיים ומחפשים כמה שיותר כסף. ניהליסטים חסרי אכפתיות. ובכן, זו טעות. שוק העבודה נבנה על יסודות אלה בשביל להחליש את כוח המיקוח של העובדים ולהגדיל על חשבונם את רווחי חברות הענק. אבל התאגדותם של רבבות, כולל מאבקים קשים שכללו לעיתים אלימות ולחצים כלכליים ופוליטיים כבדים, הוכיחו מעבר לכל ספק – הדור הצעיר של עולם העבודה נכון להתמודד עם כלכלת המאה ה-21 לא פחות מאבותיו במאה הקודמת. העובדים לא מחפשים רק שכר גבוה הם רוצים גם בטחון תעסוקתי, תנאים סוציאליים וכתובת לפנות אליה בשעת מצוקה. פנסיית החובה שהובילה ההסתדרות היא דוגמה לשינוי אסטרטגי שמנוגד להלך הרוח הכלכלי הנוכחי, והוא שומר על האדם העובד, החלש והמוחלש.
האנרגיות של דור העובדים החדש לצדק חברתי ולשמירה על זכויותיהם מצאו תנועה חברתית גדולה ואפקטיבית בדמות ההסתדרות. המאוגדים החדשים לא הסתפקו רק בחתימה על הסכם קיבוצי במקום עבודתם, והיו נכונים להיאבק בעשור האחרון גם עבור עובדים דומים להם בחברות מתחרות (למשל מאבק הסלולר בספטמבר 2019) וגם עבור השכבות החלשות ביותר – עובדי הקבלן באותן חברות, עובדים עם מוגבלויות ועוד. איחוד הכוחות של הוועדים הוותיקים והחדשים, והתעצמות כוחה של ההסתדרות, הביאו לחתימת הסכם קליטת עובדי הקבלן בשנת 2012, הסכם הגדלת שכר המינימום ב-2015 והסכם הגדלת קצבאות הנכות בשנת 2017.
לפי דו״ח טאוב שפורסם בשבוע שעבר, העלייה בשכר המינימום היא שהביאה לצמצום פערים בישראל. לפי דו״ח ה-oecd שפורסם בחודש שעבר העבודה המאורגנת היא זו שאחראית לצמיחה מכלילה ולצמצום פערים. הסכמי השכר במגזר הציבורי שנחתמו ב-2016 והעלו את השכר בשנים האחרונות ב-7.9% כמו גם המאבקים שתוארו כאן, הם שהביאו לצמיחה וצמצום פערים בישראל בניגוד למדיניות הממשלתית של צמצום ההשקעות והעברת החוב מהמדינה לאזרחים.
יחס החוב-תוצר בישראל עומד על 61%, זאת בעוד שבארה״ב הוא עומד על 107%, בצרפת על 96% ויפן על 236%.
3. החוב עבר מהמדינה לאזרחים. שתי מגמות שנמשכות בעשורים האחרונים היא ירידה יחסית של החוב הציבורי של מדינת ישראל, ועלייה יחסית של החובות של משקי הבית בישראל. לאחר עשורים של קיצוצים דרסטיים בתקציב המדינה (שיאם בכהונתו של נתניהו כשר אוצר ב-2003), החובות הועברו מהמדינה לחשבונות הבנק שלנו. מרגישים שלא מצליחים לסיים את החודש בגלל ההוצאות על הצהרונים, חוגים, משכנתא, דלק, קניות לבית ועוד ועוד? אתם לא לבד. מה שפעם השקיעה המדינה וגייסה למענו חוב, עבר לאזרחים.
העברת החוב לאזרחים יצרה מצב של פערים כלכליים כאשר יש מי שיכול להשקיע בחינוך ומי שפחות, כנ״ל לגבי הבריאות, התרבות ולמעשה כל תחומי החיים. מדינת ישראל מתהדרת בצמצום חוב-התוצר שלה ודירוג האשראי הגבוה בזכותו. חוק הנומרטור נועד לקצץ בבשר החי של תקציב המדינה באופן קבוע, בלי מעורבות ידי אדם. מרבית מיכולת העיצוב של כלכלת ישראל בכלל הופקעה מנבחרי הציבור שלנו. הם רק מחליטים בתוך מסגרת התקציב, הם כלל לא יכולים להחליט מה תהיה המסגרת. ההרזיה שביקש שר האוצר נתניהו לעשות ל״איש השמן״, המגזר הציבורי, הפכה לאנורקסיה קיצונית של המדינה, עם תקציב קטן שבקושי לוקח בחשבון את גידול האוכלוסייה.
מדיניות הצמצום התקציבי באה לידי ביטוי בנפח הכלכלי שתופסת המדינה מכלל המשק, וזה ירד מ-42.3% בשנת 2009 ל-39.7% בשנת 2018. המדינה מצטמצמת – האזרחים נדרשים לתת פתרונות לעצמם בעצמם. זו הדרמה הגדולה של הכלכלה הישראלית, והיא מייצרת זירת גלדיאטורים במסגרתה נאבקים קבוצות ויחידים ב״אחר״ על משאבים ועל התקדמות בשרשרת הכלכלית חברתית. הצמצום התקציבי מייצר מחסור שאיננו מחויב המציאות, ודאי במדינה עשירה ומבוססת כישראל. יחס החוב-תוצר בישראל עומד על 61%, זאת בעוד שבארה״ב הוא עומד על 107%, בצרפת על 96% ויפן על 236%. ראש הממשלה בנימין נתניהו מתגאה כל הזמן שישראל היא המעצמה השמינית בעולם. אולי נוכל להתקדם קדימה בדירוג אם נלמד כיצד לנהל את הכלכלה משלוש המעצמות שלפנינו ברשימה וחוב התוצר שלהן.
הסיפור הגדול של הכלכלה העולמית הוא הריבית האפסית. כסף זול שנדחף בכמויות אדירות לשוק.
4. עידן הריבית האפסית. "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות" אמר הגנרל הפרוסי, קרל פון קלאוזוביץ', לפני מאתיים שנה והגדיר את המציאות הכלכלית של זמננו. כשהחליט יו"ר הפדרל ריזרב בן ברננקי ב-2008 על הורדת הריבית לשיעורים אפסיים, הוא לא דמיין שהתוצאה תהיה עשור של ריביות אפסיות בארצות הברית ובאירופה. סביר להניח שהתסריט של ריבית שלילית היה נשמע דמיוני לחלוטין. ובכל זאת הסיפור הגדול של הכלכלה העולמית בעשור השני של המאה ה-21 הוא הריבית האפסית. כסף זול שנדחף בכמויות אדירות לשוק. בהתחלה כצעדי חירום למניעת הקריסה ואח"כ פשוט כי היציאה מהמדיניות הזו הייתה קשה מדי. לישראל הגיע הטרנד הזה באיחור אופנתי קל, ולרגעים בשנת 2011 חשבנו שנצליח לצאת ממנו באלגנטיות, ובכל זאת העשור הסתיים והריבית בישראל עומדת על 0.25%, כאשר עלייה לא נראית באופק.
בשלב מסוים התחילו הכלכלנים בעולם לתהות, אולי ריבית נמוכה ושלילית היא הסטנדרט החדש? סה"כ אנשים עובדים, הכלכלה מתפקדת. מה רע לנו ככה? ברור שלריבית נמוכה מאוד יש משמעויות. כספי החיסכון של הציבור נשחקים או מוסטים לאפיקי השקעה מסוכנים יותר, הלוואות מפתות נדחפות בהודעות לנייד לכולם ולכל מטרה, הלחץ על המטבע המקומי כשפתאום השקל שלנו הופך לאחד המטבעות החזקים בעולם לוחץ את הייצואנים. ובכל זאת, העסק בצורה מוזרה ממשיך לעבוד. קשה לחזות מה יקרה למחיר הכסף בעשור הבא, אבל ברור שכללי המשחק של כלכלת המאה ה-21 מתעצבים מחדש.
מול מאבק עובדי הקבלן או סגירת מפעלים בפריפריה עומדים הפוסטים הזועמים על מחירי המילקי בברלין כשווי ערך אחד לשני.
5. עלייתו של הצרכן הישראלי. בעולם הגדול התחילו לדבר על ה-HomoConsumer תת המין האנושי החדש שאליו לוקחת אותנו האבולוציה המואצת של העשורים האחרונים. אנחנו חווים את העולם שסביבנו וגם את עצמנו דרך המוצרים אותם אנחנו רוכשים. אחת ההשפעות של התהליך הזה הוא השינוי באופן שבו תופסים הפוליטיקאים את הבוחרים ופונים אליהם. את הוויכוח שבין מפלגות הפועלים מול הליברלים הבורגנים או השמרנים, החליפה הפנייה לכולנו כצרכנים.
״תהיו כחלונים״ קרא נתניהו לשריו בעקבות מחאת הקוטג' ב-2011, כשהוא רומז לרפורמה בסלולר. אח"כ באו השמים הפתוחים, רפורמת הקורנפלקס, הפחתת המכסים והכל כדי לתת לנו לצרוך יותר ובזול. על פניו מטרה ראויה, אבל כדאי לקרוא את האותיות הקטנות. ככל שהתפיסה הפוליטית שלנו את עצמנו הצטמצמה לאינטרס הצרכני, איבדנו את היכולת לתפוס כלכלה במשמעויותיה הרחבות יותר. מול מאבק עובדי הקבלן או סגירת מפעלים בפריפריה עומדים הפוסטים הזועמים על מחירי המילקי בברלין כשווי ערך אחד לשני. זו מחאה חברתית וגם זו.
אלפי נהגים עובדים במשרה מלאה אצל ״אובר״ מבלי להיות מועסקים של החברה ואלפי דירות בכל עיר מרכזית בעולם מושכרות כחדרי מלון מסביב לשעון, ללא רישיון עסק, פיקוח או רגולציה.
6. כלכלת החלטורע. יש לך שעה פנויה ורכב? בוא תעשה קצת כסף ותקפיץ אדם זר מצד אחד של העיר לצד השני. מיטה פנויה לכמה שעות? תעלה לאתר ואולי תארח תייר. פעם קראו לזה כלכלה שיתופית היום זו כבר כלכלת החלטורע. אבל הסיפור התחיל בכלל אחרת. ממש אחרת. ב-2003 הקים קייסי פאנטון יחד עם שלושה חברים אתר בשם CouchSurfing שהציע לחבר בין תיירים מתארחים למארחים. האתר זכה להצלחה רבה במושגים של אותן השנים עם עשרות מיליוני משתמשים ופאנטון ביקש לרשום את האתר כחברה לתועלת הציבור. הרשויות בארצות הברית פחות התחברו לרעיון ופאנטון נאלץ למסד את פעילותו כחברה למטרות רווח. המשתמשים, שראו ברעיון ה-CouchSurfing חלופה לכלכלת השוק לאט לאט איבדו עניין.
ב-2008 הקימו בריאן צ'סקי וג'ו גבי את AirBnB. אתר שמאפשר לכל אדם לפרסם חדר לאירוח תמורת תשלום. בניגוד לפאנטון, אצל צ'סקי וגבי הסיפור היה הכסף כבר מהרגע הראשון. הם חיפשו דרך להשכיר לבאי הכנסים הרבים שאירחה סן פרנסיסקו, חדר בדירתם כדי לכסות את שכר הדירה. מהר מאוד גילו השניים שאת הכסף הגדול הם לא יעשו מהחדר בדירה אלא דווקא מהאתר שהפך עד מהרה למפלצת. עד כמה מפלצת? תוך עשור הפכה AirBnB לחברת המלונאות הגדולה בעולם מבלי שבנתה חדר מלון אחד. בעזרת למעלה מ-200 מיליון אורחים שהתארחו בכ-3 מיליון חדרים ב-65,000 ערים ב-191 מדינות היא מגלגלת מעל לשלושה מיליארד דולר בשנה.
ב-2009 הוקמה ״אובר״ שהלכה על מודל עסקי דומה, פלטפורמה שמשדכת בין נהגים לא מקצועיים לנוסעים. גם ״אובר״ התיימרה להמציא את הכלכלה השיתופית, וגם ״אובר״ הגיעה להיקפי פעילות אדירים תוך שנים בודדות. החברה על 6,700 עובדיה מוערכת בשווי של 75.5 מיליארד דולר. תוך שנים בודדות התברר כי גם במקרה של ״אובר״ וגם ב-AirBnB לא מדובר בנהגים שנותנים שעה של נסיעה בין לבין, ולא בסטודנטים שמשכירים את החדר שלהם כשהם אצל ההורים. אלפי נהגים עובדים במשרה מלאה אצל ״אובר״ מבלי להיות מועסקים של החברה, ואלפי דירות בכל עיר מרכזית בעולם מושכרות כחדרי מלון מסביב לשעון, ללא רישיון עסק, פיקוח או רגולציה. במקומות רבים האסימון כבר נפל, ומה שנחשב לפלא כלכלי הפך למוקצה. בלונדון, ברלין, אמסטרדם וברצלונה החלו להפעיל רגולציה על החלטורה. את השלב הבא באבולוציה של התופעה רואה כל מי שנכנס לתל אביב, בדמות אלפי קורקינטים המפוזרים על כל מדרכה. גם במקרה הזה המחוקק מבין את ההשפעות השליליות של כלכלת החלטורע רגע אחד מאוחר מדי, ומתחיל לעשות את הסדר כשהשוק כבר קבע עובדות בשטח.
צעירים רבים מבינים שאין טעם לחסוך לדירה ורואים במשכנתא מלכודת פיננסית. ההבנה הזו היא חלק בסיסי בעיצוב התרבות והקריירה של דור שלם.
7. מחירי הדיור. בסוף העשור הקודם מחירה של דירה ממוצעת היה שווה ל-99 משכורות. בקיץ 2011 כשמחיר הדירה היה שווה ל-121 משכורות יצאו מיליון ישראלים למחות. הממשלה החלה להגיב בעצלתיים עם תכניות כמו מחיר מטרה של שר השיכון אטיאס, מע"מ אפס של שר האוצר לפיד ואחר כך מחיר למשתכן של שר האוצר כחלון. עד 2017 הגיעו מחירי הדירות לשיא של 148 משכורות ממוצעות לדירה. מאז רשמה ממשלת ישראל הצלחה כשעצרה את דהירת המחירים כלפי מעלה. במקביל החל השכר לעלות בקצב גבוה וסייע לשינוי המגמה במדד המשכורות הדרושות לרכישת דירה. מה שפעם היה חלום רחוק, הפך בעשור האחרון לפנטזיה.
לזינוק במחירי הדירות היו סיבות רבות, הריבית הנמוכה שדחפה את המשקיעים לחפש אלטרנטיבות ונתנה להם כסף זול לממש אותן, צמצום מערך התכנון במשרד השיכון וחיסול מערך הדיור הציבורי ויצירת מערך תמריצים שלישי אצל ראשי הערים לקדם בנייה בעירם תרמו לבעיה. אבל החלק המעניין ביותר במשבר מחירי הדיור נמצא דווקא בהשלכות הרחבות שלו. צעירים רבים מבינים שאין טעם לחסוך לדירה ורואים במשכנתא מלכודת פיננסית. ההבנה הזו היא חלק בסיסי בעיצוב התרבות והקריירה של דור שלם. דור שאיבד את השאיפה לרכוש נכס והמיר אותה במרדף אחרי צבירת חוויות.
סודהסטרים נמכרה לפפסיקו ומובילאיי לאינטל, מנכ"ל טבע הוא שוודי, העיקר שלא יהיו פה טייקונים דוברי עברית.
8. בינאום שוק ההון הישראלי. כשהיינו צעירים, עוד בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, ידענו לדקלם מניפסטים על עשר המשפחות השולטות במשק, על טייקוני הספנות שעברו לבנקאות וטייקוני הנדל"ן שעברו לדלק ואיך כל אחד ברשימה הזו החזיק גם נתח קטן מערוץ טלוויזיה או עיתון. תשובה ומימון עדיין פה, אבל העידן הזה ככל הנראה נגמר. דנקנר, פישמן ואלוביץ׳ התרסקו מול עיני כולם באולמות בית המשפט. לאריסון נמאס, וחוק הריכוזיות הכריח את תשובה להחליט, או ריאלי או פיננסי. הוא העדיף את הגז והחליט לוותר על הביטוח. אז נאבקנו בטייקונים וניצחנו, לא?
האמת שלא ממש. את הטייקונים לא החליפה הממשלה ולא קרנות המוחזקות על ידי הציבור. אנחנו היינו מחוץ למשחק ונשארנו מחוץ למשחק. מי שנכנס לוואקום הם תאגידי הענק הזרים. הסינים רכשו את תנובה, הם בונים פה רכבות ונמלים, את חברת הפניקס רוכשות שתי קרנות פרייבט אקוויטי האמריקאיות. סודהסטרים נמכרה לפפסיקו ומובילאיי לאינטל, מנכ"ל טבע הוא דני, העיקר שלא יהיו פה טייקונים דוברי עברית. מול הבית של שרי אריסון הפגנו. מישהו יודע איך מגיעים לבית של צ'י בביג'ין?
אם פעם הבנקים היו מקור האשראי היחיד כמעט במשק הישראלי, היום יש את קרנות הפנסיה.
9. הר הכסף של קרנות הפנסיה מחפש בית. ב-2008 עם חקיקת חוק פנסיה חובה (המבורך לכשעצמו) הושלם תהליך של כ-15 שנים שבו נוצר שוק ההון הישראלי. המדינה נסוגה מאחריותה לפנסיות של הציבור כשצמצמה את היקף אגרות החוב המיועדות לקרנות הפנסיה, והחובה שהוטלה על כל שכיר להפריש כספים לפנסיה, יצרה הר ענק של כסף שמחפש מקום לנוח ולתפוח בו. על פי דו"ח הממונה על שוק ההון מיולי 2019, נכון לסוף 2018 עמד היקף הנכסים המנוהלים בקרנות הפנסיה החדשות בלבד על 329.6 מיליארד שקלים. לשם השוואה בתחילת 2011 עמד הנתון הזה על כ-90 מיליארד שקלים. במהלך 2018 הופקדו לפנסיות האלה יותר מ-30 מיליארד שקלים, כלומר גידול של 10% ויותר בשנה.
לצמיחה המטאורית של קרנות הפנסיה החדשות יש משמעויות רחבות. בשנים האחרונות נלחמו נגידת בנק ישראל קרנית פלוג ושר האוצר כחלון כדי לקדם את הרפורמה בכרטיסי האשראי ולהכניס בנק נוסף לשוק. האמת שהתנועה הטקטונית בשוק ההון הישראלי התרחשה בכלל במקום אחר. אם פעם הבנקים היו מקור האשראי היחיד כמעט במשק הישראלי, היום יש את קרנות הפנסיה. שוק יותר ביזורי ועדיין מפוקח באפיקי ההשקעה שלו ובעמלות שהוא גובה מהחוסכים.
יש לציין כי הצמיחה של קרנות הפנסיה כהצבר הון בעל השפעה אדירה על המשק אינו יחודי לישראל שהחיסכון הפנסיוני שלה שווה ל 57% מהתוצר הלאומי השנתי. גם ברמה הגלובלית מדובר בריכוז הון משמעותי מאוד, אם כי המגמות משתנות ממדינה למדינה. כך לדוגמא בארצות הברית דווקא נרשמה ירידה בהיקף הנכסים המוחזקים על ידי קרנות הפנסיה, וכך גם ביפן, אנגליה, הולנד, בלגיה, אוסטריה וספרד.
מה שברור שהכלכלה של העשור השלישי של המאה ה21 נמצאת ברשת.
10. האינטרנט הופך לבעל הבית. מי שיסתכל על צמרת דירוג 500 החברות המובילות של מגזין פורצ'ן ב-2010 יתקשה למצוא שם את האינטרנט. טכנולוגיה יש שם עם חברות כמו AT&T במקום השביעי או HP במקום העשירי. אמזון הייתה במקום ה-100, אפל במקום 56, גוגל במקום 102 ופייסבוק? בכלל לא נכנסה לרשימה. בסוף העשור אפל כבר תופסת את המקום השלישי, אמזון את המקום החמישי וגוגל את המקום ה-15. כשמסתכלים במונחים של שווי שוק הסיפור כבר ברור לחלוטין. מיקרוסופט ראשונה, אפל שניה, אמזון שלישית, גוגל רביעית, ופייסבוק שישית. חברות האנרגיה, המכוניות, הבנקים והמזון נדחקות לאחור בברוטליות. סרגי, מארק, לארי וג'פרי הפכו לאנשים העשירים בעולם ושינו את הכללים. כשהמוצר שלך משכפל את עצמו בלחיצת עכבר, מגיע לכל פינה בעולם ועונה על יותר ויותר צרכים אנושיים, באמת אין לך מתחרים.
בשנות התשעים הכרנו את האינטרנט שנכנס אלינו הביתה עם המודם המקרקש ואתרי ה-BBS, ב-1999 משבר הדוט קום המחיש איך נראה המפגש בין אינטרנט לכלכלה ובעשור השני של המאה ה21 האינטרנט הפך להיות בעל הבית. בשלב הבא אולי יהיו אלו המטבעות הדיגיטליים שיבשילו לכדי טכנולוגיה שכובשת את העולם, ואולי המסחר המקוון יכחיד סופית את הקניונים. מה שברור שהכלכלה של העשור השלישי של המאה ה21 נמצאת ברשת.
מי שחשב שהמיליארדים יזרמו כמו גז בצינורות גילה שהישראלים פוגשים בגז בעיקר דרך מילים כמו 'נישוב'.
11. מתווה הגז. ב-1999 התגלה מאגר הגז מול חופי אשקלון וזכה לשם נעה. היה זה מאגר נחמד, של מים רדודים שסיפק גז לישראל במשך מספר שנים. הגילוי הזה הביא למרוץ חיפוש של גז במים הכלכליים של מדינת ישראל שהבשיל ב-2009 עם מציאת המאגר שיכונה אח"כ תמר, ואחריו את מאגרי תנין, דולפין ולוויתן. פתאום מדינת ישראל הפכה ממדינה דלת משאבי טבע למעצמת גז איזורית.
אחרי שנים של ויכוחים, באוגוסט 2015 החליטה ממשלת ישראל על מתווה הגז שהסדיר את מערכת היחסים בין המדינה לחברות המפיקות. מי מקבל כמה ומי משלם כמה, למי מותר להחזיק במה ומה צריך למכור. ים של מילים נשפך על המתווה הזה. ברכות וקללות מכל צד. בינתיים הציבור הישראלי עדיין משלם הרבה כסף על הגז המגיע לחברת החשמל ומקבל מעט כסף הנצבר בקרן רווחי הגז. ייתכן וניתן היה לנצל את משאבי הטבע הללו באופן שייטיב יותר עם הציבור הישראלי, וייתכן שיש משהו באיום של ראש הממשלה נתניהו כי ללא המתווה – הגז היה נשאר תקוע באדמה. בכל מקרה, מי שחשב שהמיליארדים יזרמו כמו גז בצינורות גילה שהישראלים פוגשים בגז בעיקר דרך מילים כמו 'נישוב'. בעשור הבא הגז יופק. המדינה והמשק ירוויחו, כנראה שלא מספיק. יהיו מי שיתעשרו מאוד עד שבשלב מסוים הבארות, ויחד אתם גם כל הדיבורים, פשוט יתרוקנו.