59 כדי לדבר על חיינו אנחנו זקוקים לז'אנר אמיר חרש ← האימה ס רטי אימה הם לא לכל אחד. פגשתי כמה אנשים רגישים כל כך שא־ פילו סרט מתח עורר בהם חלחלה כה בלתי נעימה עד שהם הפסיקו לצפות בו באמצע הדרמה והתקשו לישון בלילה. אבל יש אנשים רבים, ואני ביניהם, שסרטי אימה דווקא עוזרים להם לישון. בשנים האחרונות במיוחד, מאז שהמציאות שלנו הפכה קשה ומזוויעה עד כדי כך שהיא מגמדת את הז־ וועות המדומיינות של סרטי האימה. מאז התפרצות מגפת הקורונה עברנו סדרה של אירועים היסטוריים שכל אחד מהם היה אירוע ש"לא יעלה על הדעת". אתה קם בבוקר ומגלה שקרה דבר נורא – דבר שלא יכול לקרות, דבר שאסור שיקרה – ובכל זאת הוא קם ומתרחש לנגד עיניך המשתאות. זו הזוועה בצורתה הגולמית ביותר, הקרובה ביותר, המשתקת ביותר. אי אפשר לחמוק ממנה, אי אפשר, וגם לא יעזור, להסיר את המבט. מסרטי אימה, לעומת זאת, אפשר להסיר את המבט. סרטי אימה, וגם סיפורי אימה, מאפשרים לתרגל את תחושת הפחד בסביבה בטוחה ונשלטת. מה שקורה שם, קורה למי־ שהו אחר. המפלצת אינה קיימת במציאות. מותר לפחד בלי לחשוש באמת לחייך, בלי לחרוד לעתיד המדינה, החברים והקרובים. אפשר לתת דרור לתחושות הקשות שחשים ממילא. את כל זה חשתי באופן אינטואיטיבי, אבל כשהתחלתי להתעניין בתחום גם כאקדמאי, מצאתי תמיכה לחוויה שלי. חוקרים טוענים שיצירות אימה פועלות כמו חיסון, הן מרגי־ לות את הגוף לתחושת הפחד, ומכינות אותו לרגע האמת. מחקר מתקופת הסגר הראשון של הקורונה מצא שחובבי אימה שצפו בסרטי זומבים ואסונות היו בעלי חוסן נפשי גדול יותר, וחשו שיש להם יותר כלים להתמודד עם המציאות. מחקר אחר, לעומת זאת, מצא השפעה הפוכה שיש לצפייה בחדשות: אם מישהו צופה באובססיביות בחדשות ביום של פיגוע או אסון, הוא עלול ללקות בפוסט טראומה, ממש כאילו היה בקרבת האירוע עצמו. עבורי, החשיבות המרכזית של ז'אנר האימה היא בכוח הפרשני שלו. יצירות האימה מספ־ קות אוצר מילים, או אוצר סיוטים, שבעזרתו אפשר לחשוב על המציאות הבלתי נתפסת שאנו חיים. זה ניכר גם בשיחות של יום יום. כדי לדבר על המציאות הישראלית אנח־ נו זקוקים לאוצר המילים של שפת הפחד: "אפוקליפסה", "מפלצות", "שטן", "התעו־ ררתי לתוך סיוט", "גיהינום עלי אדמות", וכולי. נדמה שהשפה זקוקה לזה, שהלשון הרגילה אינה מספיקה כדי לתאר את המ־ ציאות הנפשית שלנו ואת ממדי הקטסטרופה שאנו חווים. קחו למשל את הדימוי של די־ בוק: רוח רעה שמשתלטת על הגוף, רוח עק־ שנית ותככנית, רוח שיש לגרש אותה בכוח. תהליך הגירוש עצמו מסוכן וקשה, הוא עלול לקרוע לגזרים את הגוף שהוא מנסה להציל. האם הדימוי הזה לא תופס משהו מההוויה של החיים בישראל? היצירה הספרותית שלי הולכת בדרך הזו. אני משתמש בדימויים של אימה על טב־ עית – לא כדי לברוח מהמציאות, אלא כדי לדבר עליה. בספרי "שכול וכשלון וזומבים", שיצא לאחרונה בהוצאת עם עובד, אני מתאר אפוקליפסת זומבים שהתרחשה, לכאורה, במאורעות תרפ"א, מתוך נקודת מבטו של הסופר יוסף חיים ברנר. הסיטואציה האפו־ קליפטית המתוארת בספר מאפשרת לשאול איך אפשר להמשיך לחיות בתקופת אסון, איך להיות מוקף מוות ולחיות בכל זאת, לחיות למרות הכול, או כמו שברנר היה אומר: "אף על פי כן!" הוא סופר ומרצה על תרבות, אמיר חרש ספרות וקוגניציה. חוקר ספרות באופן אמ־ פירי ומתעניין בתהליכי קריאה וצפייה. הוס־ מך כדוקטור לספרות בבית הספר ללימודי תרבות של אוניברסיטת תל אביב, בעל תואר שני בפסיכולוגיה קוגניטיבית וסיים פוסט־דוק בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. מרצה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה בירושלים, ובין היתר מלמד את הקורס "שפת הפחד – אימה בספרות בתרבות ובמיתולוגיה" ואף ארגן כנס אקד־ מי על אימה באוניברסיטת תל אביב. בשנה האחרונה ייסד חרש את כתב העת ״ּבּו! לאימה בספרות בקולנוע ובתרבות״ ששני גי־ ליונות שלו ראו אור. זהו כתב עת ראשון מסוגו בארץ שמוקדש כולו לאימה. חרש עורך אותו יחד עם דנה שוופי. "שכול וכישלון וזומבים" הוא ספרו החמישי. כריכת הספר: עם עובד
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=