פפה הייבלום, תושב קיבוץ מפלסים שבעוטף, מקדיש את עיקר זמנו מאז שבעה באוקטובר להדרכת סיורים בעוטף. עם כאב גדול על החורבן, אך עם תחושת שליחות, הוא קורא לכל אזרח במדינה להגיע ולהביט בעיניים במראות המבעיתים, האנדרטה בשדרות, אתר המכוניות השרופות ואתר הנובה המטלטל. "הגורל שלנו הוא גורל אחד" הוא אומר. צילומים: אלבום פרטי | עדי פאר לראות את החורבן ואת התקומה ב ד � עעב שבעה באוקטובר היה פפה הייבלום, מ ריך תיירים ומורה דרך, בעיצומו של סבב הדרכה נוסף בן עשרה ימים עם קבוצת תיירים מזדמנת. אחרי טיול בן חמישה ימים בירושלים, כשלפניהם עוד חמישה ימים בגליל, הוא עוד הספיק לבלות את ערב יום שישי עם אשתו, שהגיעה לבקר אותו בסוף השבוע בבית המלון בו שהה. אחרי ביקור בכותל הם שבו למלון לעוד סוף ע � ששוע שקט ומהנה, כך חשבו, כשדבר לא רמז על מה ש תיד להתרחש למחרת. "בבוקר שבת קמתי מוקדם וניגשתי לחדר האוכל של המלון לארוחת בוקר", משחזר הייבלום. "הקבוצה שאני מדריך הייתה אמורה להגיע באותה השבת בשעה שמונה לחדר האוכל ולאחר מכן היינו אומרים לצאת לסיורים". בעודו סועד את ארוחת הבוקר במלון, הגיע אליו הידיעה על המתרחש בעוטף, שם הוא מתגורר עם משפחתו בקיבוץ שנה. "ניגש אליי הנהג וסיפר לי 40־ מפלסים כבר למעלה מ שיש אזעקות בעוטף", הוא מספר. "בהתחלה לא התרגשתי יותר מידי כי אני חי שם שנים, אבל הוא התעקש ואמר לי שזה רציני. ניגשתי לטלוויזיה בלובי וחשכו עיניי. יש לי שני בנים שחיים גם הם בעוטף, אחד בשדרות והשני בקיבוץ כיסופים. התקשרתי אליהם מיד והם אמרו שהם שומעים אזעקות, אבל הם בממ"ד. כל הפעילויות עם התיירים הושהו. אשתי שהייתה איתי סייעה לי לנהל את המערך עם התיירים". מתי הבנת שהמצב חמור? "בשעה עשר בבוקר התקשרתי שוב לשני הבנים שלי והם אמרו שהם שומעים יריות ושמתרחש אירוע מבעית. בזמן הזה הגיעו כבר שמועות שראש המועצה שלנו נרצח. כעבור שעתיים התקשרתי שוב, הפעם הבן משדרות ענה לי ואמר שהוא בסדר, אבל הבן מכיסופים לא ענה לי יותר. נותק איתו הקשר והוא הפסיק לענות לנו". בערב, בנו של הייבלום המתגורר בשדרות הצליח לעזוב את העיר עם אשתו והילדים, אך הקשר עם בנו השני עדיין היה מנותק. "למחרת בבוקר רציתי לבוא לעוטף לחפש את הבן שלי, אבל אמרו לי שאסור כי האזור כבר הוגדר כשטח צבאי סגור״. "כל השעות הללו היו מורטות עצבים. ביום שני בבוקר נזכרתי שבארוחת הערב האחרונה שהייתה לנו, הבן שלי ר � אאר שיש לנו חבר משותף, בחור שפגשתי במסגרת הד כה שלי בווייטנאם. התקשרתי אליו מיד והוא אמר לי שכל מי ששרד מקיבוץ כיסופים נמצא איתם בים המלח ושהבן שלי לא שם. נכנסתי עוד יותר ללחץ ודאגתי נורא. באותו ח � ההום אחר הצהריים הבן הצעיר שלי משדרות הלך לת נת המשטרה למסור ד.נ.א בכדי להגביר את המאמץ לאתר את אחיו. בערב החבר שלו התקשר אליי להגיד לי שמצאו אותם בחיים". ״שום כתבה או מאמר בעיתון לא יחשוף בפני אנשים את ממדי הקרבה לגדר, את החשיבות של נוכחות צה"ל כאן או את גודל החורבן״ 43 הסתדרות המעוף מנהיגות. מקצועיות. עשייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=