פור, והוא הפך לרומן שמתחיל בקייב. "אין לי שום קשר לרוסיה או לקייב", היא מודה, "הייתי בקייב ארבעה ימים , כשבן זוגי העביר שם סדנה לפסיכולוגים. לא 2016- ב נשאר לי שום רושם מהעיר, וזאת בדיוק הייתה הסיבה שרציתי לכתוב עליה". חקרת את העיר? מ � ""פסיכולוגית שארגנה את הסדנה אז הייתה מתורג נית שדיברה טוב מאוד אנגלית, ונפגשתי איתן פעם אחת לארוחת ערב. אבי בן זוגי עודד אותי להתחצף ולשאול אותן אם הן מסכימות שאראיין אותן, כי הייתי צריכה לשאול אנשים שחיים שם דברים פשוטים על אורחות החיים. למשל לא ידעתי אם יש שם חטיבת ביניים או לא, ו � עמ 30 ככ הילדה שלי הולכת לבית הספר. אחרי שכתבתי דים עשיתי איתן פגישת זום ושאלתי אותן". ק � ההלישה הרוסית לאוקראינה והמלחמה שפרצה בע בותיה ונמשכת גם היום טרפו את הקלפים. "זה היה נס שהן נשארו בחיים". בריינר נאלצה להמשיך את התחקיר עצמאית. "נסעתי במכונית אינטרנטית וראיתי רחובות ובתים, ובחרתי בכתובות אמיתיות ובאזורים אמיתיים. על הקורונה שאלתי את ארגון הבריאות העולמי". איך השגת את הפרטים על חיי האוליגרכים? ו � ""יה מאוד קשה למצוא חומר. יש הרבה חומר בעית נות, אבל הם קבוצה מאוד סגורה, את לא יכולה לדבר ר � אאתם על דברים אישיים יותר. במיוחד כי התמונה ש ציתי להציג אינה מחמיאה. השגתי הרבה מידע דרך הבן שלי. הוא עובד בשילוב של טכנולוגיה ואומנות, אז יש לו חברים שעובדים אצל אוליגרכים, עושים להם כל מיני אירועים. ראיינתי חברים רוסים ישראלים שעובדים בשביל אוליגרכים, והם ידעו לספר לי דברים, אבל גם המון דמיינתי. פשוט חשבתי: 'עכשיו יש לי שני מיליארד, מה הייתי עושה איתם'. אני חושבת שזה מה שכל סופר ע � עעשה, הולך בתוך הראש שלו למקום שהוא מדמיין ל צמו שזה הוא". מ � בבפר מתוארים בהרחבה הפערים העצומים בין ה עמדות ברוסיה הפוסט-סובייטית. "ראיתי במוסקבה את אבל הן 50 הנשים הכפריות בלי השיניים, שאולי הן בנות , יושבות ומוכרות צרור של פטרוזיליה, 100 נראות בנות ומאחוריהן ניצבת החנות הכי מפוארת. אני כותבת בספר על גבר שקונה לאהובתו ביצת פברז'ה, שמי יודע בכלל כמה היא עולה. הפערים בלתי נתפסים, וזה כל כך אירוני במדינה שהתכוונה להיות הכי שוויונית". "רציתי להביא אנושיות בלי ללכת לאקסטרים המכוער של החיים" את הספר מלווים תיאורי יופי מרובים, בתהליך של קטיה בבית הספר לדוגמנות, בלי הביקורת המקובלת על התעשייה הזו. מנין הרעיון לעסוק ביופי כך? ו � ""שאני באה לכתוב ספר יש לי כמה נושאים בראש. הנ שא הראשון פה היה הנושא של המשפחה. חשבתי אחר כך מה פתאום כתבתי כל כך הרבה על הסבתא, והבנתי שזה בגלל שאני סבתא. באמת באופן לא מודע זה נושא שמעסיק אותי, וההבדל ביחסים בין להיות אימא ללהיות סבתא. הנושא השני שידעתי שאני רוצה לעסוק בו זה יופי, ולשאול את השאלות של מה זה עושה, איך זה עוזר, איך זה מפריע, האם זה מוסיף או גורע, מה זה עושה לבן אדם "מה שהדליק את הנורה הזאת קרה לפני שנים, אבל זה נשאר לי בראש. הייתי בטיפול פסיכולוגי וסיפרתי את סיפור הוא היה 7 ההישרדות של אבא שלי בשואה בתור ילד. מגיל לבד, לא היה לו אף אחד והוא שרד. הפסיכולוג פתאום שאל אותי: 'תגידי, אבא שלך היה ילד יפה?' אמרתי לו: 'כן, היה ילד מאוד יפה'. אז הוא אמר שזה אחד המפתחות, ילדים ר � ייים, בכלל אנשים יפים, אבל בעיקר ילדים יפים, זה כ ש � טטס כניסה להרבה מקומות. זה דבר שאנחנו בכלל לא חו בים עליו. זו לא הייתה התכונה היחידה, היו לו עוד תכונות שהתלוו לזה. אבל השאלה הזאת הטרידה אותי והחלטתי לגעת בה, וככה נוצר כל העניין שהיא נהיית דוגמנית. הייתי ,50 צריכה גם את קרש הקפיצה הזה לעולם האחר, איש בן , צריך לחבר את זה איכשהו". 19 בחורה בת אחד הדברים המרשימים בספר הוא בחירתה של בריינר לאפיין את הדמויות בהרבה חמלה, למרות הקשיים שלהן. זה ניכר ביחסים בין הסבתא לאימא ובין אקסנה, אשת האוליגרך, לקטיה. מנין הגיעה הבחירה להכניס את הטוב, את החמלה לדמויות? 7 "באמת התאהבתי בדמויות שלי. הספר נכתב לפני ה � בבוקטובר, אז כל הרוע הזה, וכל מה שקרה… אני לא יכולה ל גיד שזה מה שגרם לי לרצות לעשות את ההפך, אבל גם לפני זה, בחיים שלנו יש משהו כל כך מנוכר וכל כך מחפש סנסציות כל הזמן, שממש גרם לי לרצות ללכת למקום לגמרי אחר. "רציתי להביא משהו שיש בו אנושיות, ולא רציתי דווקא ללכת לאקסטרים המכוער של החיים, למה שלוחץ לאנשים על כל הכפתורים. להפתעתי, כל מי שמתייחס לספר אומר לי תודה. זה ספר על התגברות, זאת ההגדרה שאני יכולה לתת. זה לא ספר על מלחמה, זה לא פמיניסטי במובן הזה, כולל אקסנה. גם בה השתדלתי למצוא את הייחוד, את האנושי. אני ב � חחשבת שהיא באמת דמות נוגעת ללב. כשהיא עומדת למ ⚫ חן אמיתי, אז היא לוקחת אחריות והיא גם דואגת לעתיד". שושי בריינר. צילום: ענת דיציאן 57 הסתדרות המעוף מנהיגות. מקצועיות. עשייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=