27 התזונאיות היו חלק מהצוותים האינטימיים של אנשי מקצוע שעטפו כל שב בתקופת האשפוז שלו, והיו מאנשי הטיפול הראשונים שהשבים פגשו. רותם רפאלי, תזונאית בבית החולים בילינסון, התגייסה לצוות הרב-תחוה מי לטיפול בחוזרים משבי חמאס, והבינה מהרגע הראשון שההתייחסות בטיפול תהיה בראש ובראשונה להשלכות הפיזיות של חוסר האכילה הממושך, אך לצד זה גם להיבטים נוספים של אוכל - אישיים, רגשיים, חברתיים ועוד. "תזונה היא צורך פיזי של הגוף", אומרת מנס ציונה, "אבל האוכל הוא גם 40 רפאלי, בת מפתח לעולם הרגשי והנפשי שלנו". "מרוב התרגשות משובם, ממש דפק לי הלב לפני שנכנסתי לראשונה לחדר של השב שצוותי אליו. כל אחת מהתזונאיות ניגשה בהקדם לשב שצוותו אותה אליו ותשאלנו אותם בעדינות ובה רגשיות מה הם אכלו, כמה הם אכלו בזמן השבי, כדי להבין באיזה מצב הם הגיעו ואיזה טיפול הם צריכים. הם רצו מאוד לשתף פעולה ואף הגיבו עם אור בעיניים, הם הבינו שהם בידיים טובות ורצו לשתף פעולה כדי שנוכל לעזור להם. היא מסבירה שתת-תזונה בעקבות ההרעבה הממושכת הייתה אחת הבעיות הפיזיות הכי קשות של השבים. "זה מה שחשבנו וציפינו, וכה שהם התחילו לחזור יכולנו ממש לראות את זה בעיניים. להרעבה יש השלכות על כל מערכות הגוף, עד לסכנת חיים של ממש". התשאולים שערכו התזונאיות חשפו שונות בין השבים, "אבל בגדול, כמות המזון הייתה קטנה, איכוה תו הייתה דלה, והסניטציה שלו הייתה ירודה. התזונה העיקרית הייתה מפחמימות פשוטות שמכילות מעט מאוד ויטמינים ומינרלים ומעט חלבונים ושומנים. הם כמעט לא פגשו ירקות ופירות, מוצרי חלב ומקורות סידן או סיבים תזוה ממשקל 10%- נתיים. רוב השבים איבדו יותר מ גופם וחוו דלדול במסת שריר ובכוח שריר, דלה דול במסת העצם ופגיעה בתפקוד. הייתה גם היחלשות של מערכת החיסון, ואצל חלקם היו ממש סימנים פיזיים של מחסור בוויטמינים - תופעה שכמעט לא רואים בעולם המערבי". החזרה מהשבי הציבה לשבים אתגר גם סביב החזרה לאכילה אחרי רעב ממושך. "היינו עדות לשונות גדולה, וחלקה אף מגדרית, ברצון וביכוה לת לחזרה לאכילה. שמנו לב להתרגשות ומתח סביב החזרה שגרמו לקושי לאכול בשלבים הראשונים בעיקר אצל הנשים, בעוד אצל הגבה רים היה רעב מוגבר מהרגע הראשון ורצון למלא את המחסור שהיה מורגש למשך זמן ממושך. שוחחנו איתם על הקושי הרגשי שכרוך במעבר ממצב של מחסור כל כך גדול לכל כך הרבה זמן, למצב של שפע, של עודף מזון, שבו אני יכול לאה כול כמה שאני רוצה מתי שאני רוצה. היה צורך לתווך את המעבר הנפשי הזה, לנרמל את הקוה שי, ולאט לאט הם הסתגלו למצב החדש". אחד החששות המרכזיים היה מ"תסמונת האכלה מחדש", נזק שנגרם מחזרה מהירה מדי לאכילה ולשתייה אחרי מצב של הרעה בה ממושכת. התסמונת מתאפיינת בתנודות מסכנות חיים במאזן הנוזלים והמלחים בדם ויכולה להביא למצב מסכן חיים של אי-ספיקת לב והפרעות קצב. "רצינו להימנע מהמצב הזה והתחלנו להתכונן לבואם עוד לפני שהם הגיעו. בהובלת מנהלות צוותי התזונה בבתי החולים ובמשרד הבריאות נכתבו פרוטוקולים מפורה טים שכללו הנחיות מדויקות לחזרה הדרגתית לאכילה, תוך מתן ויטמינים ובדיקות דם יומיות כדי לוודא שהם חוזרים לאכול בצורה בטוחה. "המטרה שלנו הייתה להכווין אותם בצורה הדרגתית לאכילה. אכילה מאוזנת שתעזור להם לא רק לעלות במשקל אלה ממש לבנות מחדש את מאגרי השריר, את מאגרי העצם, לבנות מחדש את הרזרבות שהתרוקנו. לשקם את הגוף פיזית ותפקודית. נתנו להם דגשים אילו מזונות יותר חשובים להם לאכול בתקוה פת השיקום, בדגש על מזונות שעשירים בחה לבון, בסידן, בסיבים, בוויטמינים ובמינרלים". לדברי רפאלי, בהרבה מקרים הרצונות של המטופלים הצטלבו עם המלצותיהם. "הרבה דיברו על כמה התגעגעו לפירות ולירקות, דגים, בשרים, דברים שהיו במחסור. אבל גם מתוקים – רצו את הגלידה האהובה, את השוה קולדים האהובים. ממש רצו לאכול הכול". התזונאיות נדרשו לרגישות גבוהה כדי לעזור למטופלים לנווט בין החשקים שלהם לבין הרה צון לחזרה הדרגתית לאכילה בריאה ומאוזנת. "תמיד הקשבנו והבענו אמפתיה, שברור לנו למה רוצים לאכול מאכל מסוים. לא אסרנו עליהם חלילה לאכול דברים מסוימים. הסה ברנו בצורה הגיונית שאכילה בכמות גדולה מדי יכולה לגרום לתסמינים במערכת העיכול שכדאי להימנע מהם, ושעדיף לאכול מזונות מסוימים לאט או בהדרגה. עקבנו אחרי בדיה קות הדם שלהם, והיו דברים שבחרנו לשחרר ולא להעיר, ולעקוב בבדיקות ולאזן אחר כך". ההתערבות הרגישה נעשתה לא רק עם המה טופל עצמו אלה גם עם הסביבה הקרובה שלו. "ראינו שהרבה מאוד אנשים רצו לעטוף אותם ולפנק אותם. הבנו את הרצון הזה להה ביא להם ולתת להם, ושאוכל הוא הדרך הכי טובה לפנק, אבל ניסינו לשמור שלא יביאו סתם אוכל, אלא שיביאו את האוכל המתאים והטוב עבורם. עשינו את זה ברגישות ובעדיה נות. קודם כול הקשבנו להם, ראינו מה ההעדה פות שלהם ומה הם רוצים, וניסינו מתוך הבנת הרצונות להכווין אותם לאוכל בריא ולתפריט מאוזן. הנוכחות שלנו במרחב הטיפולי שלהם והקשר האישי שנוצר אפשר למטופלים ולמשה פחות שלהם לגשת ולהתייעץ איתנו". רפאלי מספרת כי השבים שעדיין מטופלים בשיה קום בבילינסון ממשיכים להתחזק. "אנחנו רואים שלאט לאט הם בונים מחדש את מאגרי השריר והעצם, עולים במשקל וחוזרים לתפקוד גופני. אנה חנו כתזונאיות ממשיכות איתם כדי להכווין לעה לייה במשקל בצורה בריאה. אנחנו עוקבות אחרי בדיקות הדם שלהם, נותנות תוספות של ויטמיה נים אם יש צורך. כבר מהרגע הראשון שפגשנו בהם הדבר הכי בולט היה הזיק בעיניים והרצון לחזור לחיים בכל מחיר, על אף התופת שעברו". אבל הטיפול בשבים מהשבי לא הושלם. "אנה חנו מאוד מודאגים ממצב התת-תזונה החריף של החטופים שטרם חזרו. יש לו השלכות על כל מערכות הגוף, וככל שהזמן עובר יהיה יותר קשה להשתקם ממנו. כל יום נוסף שהם נמה צאים בשבי בתנאי הרעבה קיצוניים מסכן את חייהם בצורה מיידית ולכן חשוב להוציא את כולם משם בהקדם האפשרי". "התחלנו להתכונן לבואם עוד לפני שהם הגיעו. כתבנו פרוטוקולים גם אצלנו בצוות וגם בכל בתי החולים יחד עם משרד הבריאות, של איך מחזירים אותם לאכילה בצורה הדרגתית, תוך מתן ויטמינים ובדיקות דם יומיות, כדי לוודא שהם חוזרים לאכול בצורה בטוחה" רותם רפאלי. צילום: באדיבות המצולמת
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=