ל פני כמעט חמישים שנה, כאשר הייתה עדיין סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מצאה את עצמה יונה אליאן על במת האודישן של תיאטרון הקאמרי. היא לא הספיקה להשלים את לימודיה, אך ניגשה לבחינות בעצת המורה שלה, השחקן האגדי עודד תאומי. על הבמה התרחש הקסם: בתוך דקות ספורות היא זכתה בתפקיד ראשי בה־ צגה "ביוגרפיה". מאז אותו רגע לא הייתה עוד דרך חזרה. אליאן חיה כבר חמישה עשורים בתוך עולם שבו חייה האישיים נשזרים ללא הרף בבמה. בימים אלה משחקת אליאן בהצגה "אמא" בתיאטרון בית ליסין, שכתב וביים חברה מימי הלימודים, הלל מיטלפונקט ("את התרגיל הראשון עשינו ביחד"). ההצגה מגוללת את סיפורה של שלי, זמרת רוק שנעלמה מהבמות בעקבות חרם ציבורי. בתחילת דרכה היא הצליחה עם שיר אחד בלבד, אך באחד הראיונות הטלוויזיוניים השמיעה הערה בוטה שהביאה לסיום הקריירה שלה. מאז עזבה את הארץ – לטענתה, כדי לפרנס את המשפחה – בעוד שבנותיה מפרשות זאת כנטישה. היא חיה על שברי תהילה, מופיעה מדי פעם בבתי אבות באר־ צות הברית, ומתקיימת בעיקר מזיכרונות. כעת היא חוזרת לישראל בעקבות הזמנה להש־ תתף בתוכנית טלוויזיה נוסטלגית על מוזיקת שנות השמונים – הזדמנות שהיא רואה כקאמבק שיחזיר לה את כבודה. אלא שהחזרה הזו חושפת גם את השברים האישיים: מערכת היחסים עם בנותיה צפה מחדש כחשבון שלא נסגר מעולם: מבחינתן היא פגעה בהן; מבחינתה – כל מה שעשתה נבע מתוך הקרבה. אליאן מתארת את הדמות כמי שנעה על התפר שבין פתטיות לכובשנות, בין שקרנות לפנט־ זיונריות, ומעוררת בעת ובעונה אחת חמלה וד־ חייה. "דאגתי מאוד שלא ישנאו אותה", היא אומ־ רת. "כי על הבמה גם הגיבור הכי מפלצתי חייב לעורר אמפתיה". העבודה על ההצגה, מציינת אליאן, הייתה עבורה המשך טבעי למחויבות רבתשנים למחזאות מקורית – מרחב שבו, לדבריה, השחקן לא רק מגלם דמות, אלא גם יוצר אותה מחדש על הבמה. "אם אתה לא יוצר מתוך הבטן שלך, תמיד יהיה ביצירה משהו חסר". אפשר לטעון שכיום דווקא התיאטרון הישרא־ לי נוטה להעדיף מחזות מקוריים, וממעט להעלות קלאסיקות. "העולם משתנה, וגם התיאטרון משתנה. אני בעצמי חוויתי את זה על בשרי. בעיניי אומנות יכולה לצמוח רק מתוך שורשים. אי אפשר לבנות תרבות על חיקויים – לא צרפתית, לא אמריקאית. במשך שנים ניסו כאן למחוק תרבויות: יידיש הייתה מוקצה, גם תרבות מזרחית. רצו לבנות 'ישראלי חדש'. כשאתה עושה קלאסיקה – הכול כבר ידוע: איפה יצחקו, איפה יתרגשו. במחזה מקורי אתה יוצר את הדמות מאפס, היא לא קיימת קודם. אתה לא 'משחק את הדמות' – אתה הדמות. כשגילמתי את אמנדה ב'ביבר הזכוכית', לא רציתי לראות הקלטות ולא חיקיתי אף אחת. עבדתי מבפ־ נים. זה גם מה שקורה עכשיו ב'אמא'. העבודה עם הלל הייתה פתוחה לגמרי – היינו ארבע שחקניות, נשים חזקות ודעתניות, והוא איפשר לנו להכניס את עצמנו אל תוך הדמויות". את תחילת דרכה זוקפת אליאן למורה שלה, רפאל צבי. "הוא היה שחקן ב'הבימה' ותלמידו של סטניסלבסקי, אבל במסגרת האינטריגות שהיו אז הוא מצא את עצמו כמורה. הביאו אותו לעירוני ז', בית הספר ביפו שבו אני למדתי, והוא הקים שם חוג דרמה. עבורי הוא היה מנטור של ממש. הוא זה שהכניס בי את ההתייחסות למקצוע הזה כאל משהו שהוא מעל החיים – משהו נשגב, קדוש. למשל, אתה יודע למה קוראים לתיאטרון 'הבימה'? בגלל הבימה שיש בבית הכנסת! לא הרבה יודעים את זה. התחושה הייתה אז, בדור ההוא, שהאמנות היא מעין מדרגה מעל החיים". אחרי שעזבה את הלימודים מצאה את עצמה אליאן בתוך האנסמבל של הבימה. "הצטרפתי לק־ בוצת הצעירים של הבמאי עמרי ניצן. עשינו את 'חלום ליל קיץ', 'הלילה השניים עשר', 'המטבח', 'חתונת הדמים', 'מעגל הגיר הקווקזי'", היא משחז־ רת. "עברנו מחזה אחרי מחזה, קלאסיקות מדהימות, וזה היה בית ספר אמיתי לשחקנים. היום אין דבר כזה יותר – זה יצר שחקנים, זה יצר תיאטרון". הפריצה הגדולה של אליאן הגיעה עם הסרט 'נורית'. "זה היה מהפך עצום בקריירה שלי. פתאום קיבלתי פרסום, זה היה לא מהעולם הזה". בהמשך עברה גם לתיאטרון המסחרי: החליפה את דליה פרידלנד ב"בוטיק השקרים" והשתתפה בערב שהוקדש לשירי אדית פיאף. מאז היא שיחקה בעשרות סדרות וסרטים – "ילדות רעות", "מרחב ירקון", "קסטנר", "זינזאנה", וכמובן "סברי מרנן". אליאן זוכרת במיוחד את תוכניות הילדים "שלוש, ארבע, חמש וחצי": "כמה מאמצים הושקעו בתו־ כנית – חזרות, עבודה על הטקסטים. לפעמים אני חושבת על זה שפעם עשו תוכנית אחת בשבעה ימים, והיום עושים שבע תוכניות ביום אחד". את ימיה הראשונים בלהקת הבימה זוכרת אליאן היטב. "היינו באים לתיאטרון כל בוקר, גם אם לא הייתה חזרה. השחקנים היו דמויות, טיפו־ סים – כמו ניסים עזיקרי, למשל, שהיה כוכב ענק. ניהלנו שיחות על אמנות, פרצו בינינו מריבות, יצרנו חברויות. היה מה שנקרא גרין רום, והיינו מגיעים ומבלים שם שעות. זה מה שנקרא לה־ תייחס לתיאטרון כאומנות שהיא מעל החיים. היו גם דוגמאות רעות: נשים לא ילדו כי הן חשבו שזו בגידה במקצוע. התיאטרון היה הרבה יותר ממקום עבודה – זאת הייתה הזהות שלך". מה השתנה? "היום התיאטרון הוא מקום שאתה בא לעבוד בו. הכל מתקדם, כי באיזשהו מקום, מה שבאמת קרה הוא שהמקצוע שלנו הפך ליותר חולין. ולטוב ולרע – אני לא באה לעצור את התהליכים האלה, אתה יודע, אבל אני מציינת עובדה. אין טעם ללכת אחורה, אתה מבין? אף אחד לא יעצור את הדרך שבה הדברים מתקדמים. אני מרגישה שההוויה שלי כשחקנית מגיעה משם, ועם הדור שלי זה יסתיים. בכלל, היום אנחנו קצת אמריקאים. אם תחשוב על זה, על כל מיני מאפיינים בהתנהגות שלנו, לא רק באומנות, אנחנו אמריקאים". איפה את מרגישה את זה בא לידי ביטוי? "יש דיסוננס גדול בין האומנים שאנשים רואים בטלוויזיה – שהם אולי מאית האחוז מהאומנים – 99.9% . לבין אלה שלא מצליחים לשרוד את המצב מהאומנים מתקשים לגמור את החודש. אחרי הקורו־ נה ובעקבות המלחמה מספר ההצגות ירד משמעו־ . היום, אם אתה שחקן צעיר, אתה 50% תית, עד כדי חייב להשתתף בכמה הצגות במקביל כדי להתקיים". את המאבק למען זכויותיהם של האמנים מכירה אליאן היטב מכהונתה כיושבת ראש איגוד אמני ח � . "לא 2022 ישראל, תפקיד אליו נבחרה בשנת רונה השתתפתי בדיון בוועדה בכנסת, שם באנו לבקש תמלוגים מהטלוויזיה. נטפליקס, למשל, הם משלמים בהרבה מדינות בעולם, וכאן לא. אמרתי להם: אתם מבינים שזה יכול לעזור מאוד מתוך ההצגה ״יומן חוף ברייטון״. צילום: כפיר בולוטין ״אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעולם – אבל יש לי חיסרון: אני חרדתית ברמות מטורפות. בכל 200 מעיל שלי תמצא איזה שקל במזומן, שיהיה. אם אני רואה אמבולנס שנוסע בכיוון הבית של הילדים, אני מיד מתחילה לדאוג״ 22 2025 ספטמבר | עמיתים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=