לאומנים? למה שנטפליקס לא ישלמו כאן? אבל יש להם עסקנים ועורכי דין שנלחמים עבורם שלא ישלמו. וזה נורא מקומם, כי זה בכלל לא על חשבון תקציב המדינה". למה את חושבת שהתיאטראות בארץ נאלצים לפנות כל כך לכיוון המסחרי? "כי פשוט אין כסף. התרבות בישראל לא מתו־ קצבת, ולכן התיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצ־ רפת, למשל, יש את תיאטרון הרפרטואר שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולברד שעושה בידור – ולשניהם יש מקום, כי המדינה משקיעה בתרבות המון כסף. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין. "אני בעצמי השתתפתי במשלחות שפנו לשרי אוצר, לראשי ממשלות, לשרי תרבות – וזה לא עזר. היחיד שבאמת נתן כסף לתרבות היה זבולון המר. הוא הבין שתרבות היא הלב של העם. מאז? כלום. תמיד יש צבא, יש בריאות – ולתרבות לא נשאר. אז מה קורה? תיאטראות מעלים מחזות מסחריים כדי להתקיים. כל המנהלים הגדולים חברים שלי, וזה לא באשמתם. זה פשוט המצב". את מתגעגעת למה שהיה פעם? "אני לא מתגעגעת לכלום. אתה יודע כמה סד־ רות עשיתי? בכמה סרטים שיחקתי? אם יש שחק־ נית בעולם שעשתה כמות כזאת – היא בטח קנתה כבר את חצי אמריקה. כן, אני אשמח אם יציעו לי עכשיו תפקיד בסרט כתוב היטב, אבל עם השנים בניתי קשר עם הקהל, סוג של הסכם ביננו: אני לא מרמה אותם, והם מאמינים לי. אז אני לא מחפשת מה שאין, אלא שמחה עם מה שיש. אני נורא נה־ נית לעבוד עם ששי (קשת, בעלה – י"א). יש לנו תוכנית זוגית מצליחה בשם 'נוסטלגיה זה לא מה שהיה', שם שמבוסס על ספרה של סימון סיניורה. אנחנו מופיעים איתה כבר עשרים ושתיים שנה. ששי ואני מגיעים משני עולמות שונים – הוא קי־ בוצניק מגליל-ים ואני דור שני לשואה. זה ערב של געגועים לשירים של פעם, עם אנקדוטות מחיינו, והקהל צוחק ושר איתנו". העובדה שאת דור שני לשואה מלווה אותך עד היום? "כן, אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעו־ לם – אבל יש לי חיסרון: אני חרדתית ברמות שקל 200 מטורפות. בכל מעיל שלי תמצא איזה במזומן, שיהיה. אם אני רואה אמבולנס מרחוק, שנוסע לכיוון הבית של הילדים, אני מיד מתחילה לדאוג. עשיתי פעם תפקיד בסרט הטלוויזיה 'דבר על מקום הימצאם', של חברה שלי נאוה סמל ז"ל. הוזמנתי פעם גם למוזיאון היהודי בפולין בוורשה. דיברתי וביקשתי מראש שלא יוסיפו לשאול שא־ לות – וכך היה, כי זה פצע פתוח". כשאת נערכת לתפקיד – מה ההבדל מבחינתך בין מחזה קלאסי למחזה עכשווי? "יש משהו בהכנה לתפקיד קלאסי, כמו אמנדה למשל, שמחייב אותי להיכנס לעולם אחר – עולם שלא שייך לי. אבל בסופו של דבר אני מוצאת את הדמות בתוכי. בכולנו יש שלל תכונות – הנדיב, הפחדן, הגיבור, השקרן, הדובר אמת. התפקיד שלי כשחקנית הוא לקחת כמה תכונות כאלה, להגדיל אותן, ולבנות מהן את הדמות. זה תמיד בא מתוכי. אני משתמשת בשדים שלי, בפחדים שלי, בגעגו־ עים שלי. אני יכולה להשתמש בגעגועים שלי כדי לווסת אותם דרך הדמות. התהליך הזה הוא בעצם לדעת להוציא תכונה, להעצים אותה, ואז גם לדעת להחזיר אותה חזרה אחרי ההצגה". שיחקת ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף' ואת דמותה של מרתה. "במרתה נגעתי בטירוף האמיתי שלי – וזה היה מסוכן. זו הפעם היחידה בקריירה שבה נזקקתי לטיפול אחרי תפקיד. כדי לגלם אישה שמגדלת ילד דמיוני, את חייבת לגעת במוח המטורף שלך. זה כאב גדול, אבל גם הוכחה שכל שאר התפקידים מבוססים על אותו עיקרון – להביא את עצמי, אבל במינון שאני שולטת בו". יש מיתוס סביב שחקנים טוטאליים, שמאבדים את עצמם בתוך התפקיד. מה דעתך על זה? "זו רומנטיזציה מסוכנת. אנשים אוהבים לספר על שחקנים שהיו 'מטורפים' והלכו עד הסוף – אבל רובם לא שרדו, לא כשחקנים ולא כבני אדם. אני תמיד אומרת לסטודנטים כשאני נפגשת איתם: כדי להיות שחקן, את/ה חייב להיות האדם הכי שפוי בעולם, אחרת זה לא משחק, זה אשפוז. או 28 כשהייתי צעירה באמת חלמתי למות בגיל , כמו כל האגדות. זה נראה לי רומנטי – כמו 36 האמנים הצרפתים שקראתי עליהם בספרים, שחיו בעוני ויצרו מתוך סבל. אבל כשהתבגרתי הבנתי שהחיים האמיתיים הם המשפחה, הילדים, הנכדים – לא המיתוס". היו לך גם הזדמנויות בהוליווד. למה ויתרת? "פעמיים קיבלתי הצעות לנהל קריירה בארצות הברית, אחרי ביקורות טובות על סרטים שבהם השתתפתי. סירבתי. ידעתי שאם אשחק באנגלית – אגלם פליטה, לא אמנדה או מרתה. וגם – לא רצי־ תי לגדל ילדים בלוס אנג'לס. זה לא מקום שמתאים לי. נשארתי כאן, בתיאטרון, במה שבאמת קסם לי". מה את חושבת על היחס אצלנו לאמנים? "אני תמיד אומרת שהמדינה אוהבת את האמ־ נים שלה רק כשהם מתים. פתאום משמיעים אותם, חוגגים אותם. למה לא להעניק את האהבה הזאת בחייהם? הרי תרבות היא נשמת החברה – זה מה שהחזיק אותנו כעם. אבל היום אין לזה מספיק הבנה, לא ביחס ולא בתקציבים". מה את מאחלת לעם ישראל לשנה החדשה? "אני מאחלת לכולנו שהמלחמה תסתיים, שכל החטופים, הלוחמים והלוחמות ישובו הביתה לש־ לום, ושנוכל להתחיל בתהליך ריפוי לעם ולמדינה ⚫ שלי שאני כל כך אוהבת". ״התרבות בישראל לא מתוקצבת, ולכן התיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצרפת, למשל, יש את תיאטרון הרפרטואר שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולברד שעושה בידור – ולשניהם יש מקום, כי המדינה משקיעה בתרבות המון כסף. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין״ מתוך ההצגה ביבר הזכוכית. צילום: כפיר בולוטין מתוך ההצגה מי מפחד מוירג'יניה וולף. צילום: בית ליסין 23
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=