40 2025 ספטמבר | עמיתים רבת עוצמה במזרח התיכון, והם גם 'היוונים' המפורסמים מחג החנוכה. המתנדבים עדיין מתלהבים, על אף שרובם קיוו שזה יהיה, במזל, מטבע עתיק יותר, שיוכיח שיש באתר עוד שכבות. זמן קצר אחר כך, אחד החופרים מגלה לתדהמתו כד שיצר בועת אוויר בלב האדמה. חרצנים, חרוזים וחמגשית למעלה, באתר הראשי, החפירות נמשכות, אלא שכאן הדינמיקה אחרת. היות שמרבית האדמה כבר הוצאה מבין הריסות המצודה, העבודה נעשתה עדינה ומסוכנת יותר. האר־ כיאולוגים מבצעים לבדם את החפירה, כשחלק מהזמן הם מחוברים לרתמות בטיחות. את החול והדליים הם מעבירים בזהירות למתנדבים, שמופקדים רק על הסינון. אם במורד הגבעה הסינון הוליד בעיקר חר־ סים, כאן הממצאים שונים. "תראה כמה חרצ־ נים", אומרת איילה אבוטבול, מתנדבת ותיקה ועליזה ילידת פינלנד. היא אוספת חרצן אחרי חרצן, ומניחה בשקית סטרילית כדי שלא יז־ דהמו. "אנשים אף פעם לא מאמינים לי כשאני אומרת אבוטבול", היא צוחקת, ומצביעה על עלתה לארץ. 20 שערה ועיניה. בגיל "יום אחד שמעתי שיש דבר כזה חפירות בהת־ נדבות", היא מספרת, "ואמרתי לחברה שלי שא־ בוא רק אם היא תבוא. היום היא ארכיאולוגית מפורסמת". אבוטבול לא הפכה בעצמה לחוק־ רת, אבל ממשיכה להגיע לחפירות מדי שנה. "תמיד אהבתי ארכיאולוגיה של ישראל. תמיד הרגשתי קשר לכאן, אף שנולדתי במשפחה של נוצרים ממוצא יהודי. אימא שלי מספרת שכ־ שהיא הייתה הרה, היא שמעה חדשות על יש־ ראל, והרגישה אותי משתוללת משמחה". במסננת הסמוכה חוגגים ניצחון כפול. עידו דן ונתנאל שבתאי מצאו ממצא מיוחד – חרוז זהב, ושעה לאחר מכן גם חרוז זכוכית. "פשוט עברנו בין גרעיני הזיתים, והבנו שזה לא זית", מספר דן, מטפל קבוצתי ממרכז הארץ. השניים הכירו בסבב החפירות הנוכחי, ומאז הם מבלים יחד כבר שלושה שבועות. "הדבר הכי מרגש שמצאתי היה קוביית משחק", מגלה דן, "בגלל שבקובייה יש הסתברות, וזה דורש תחכום שנה". 2,300 ועדינות שלא ידעתי שהיו לפני "והדבר הכי מרגש שאני מצאתי", צוחק שבתאי, "זה חמגשית בלי גלוטן. צריך לגוון קצת". הפסקת צוהריים: שניצל קריספי השעות חולפות. העבודה אומנם פיזית ורצי־ פה אך רגועה יחסית, משום שצריך להפעיל גם שיקול דעת. "ובכלל", אומר גנור, "במדבר צריך לעשות הכול קצת יותר לאט. יום טוב זה יום שהתקדמנו בקצב שרצינו, ואף אחד לא נפגע". החופרים מפטפטים. אחד מהם משמיע מוזיקה רגועה. לקראת צוהריים, כשהחום מתחיל להכביד, החופרים יורדים למאהל להפסקה של שעה. אחד מאנשי רשות העתיקות מופקד על ארוחת הצהריים, ולצד הטחינה והירקות הטריים שהוא חותך, הוא מטגן גם שניצלים שנותרו מארוחת הערב של אתמול, ומגיש אותם בסלייסים קטנים וקריספיים. "צריך לאלתר", הוא אומר, "חבל לזרוק אוכל". החופרים מסיימים את הרצועות הקטנות במהירות. עדיין בהפסקה, על כוס קפה שחור, נפתח רצף ארוך של שאלות, שהארכיאולוגים עונים עליהן בחיוך, ובעיקר ב"כנראה לא היום". "אף שזה רק חלק קטן מהעבודה שלי", אומרת עמי־ חי, "אני חושבת שממש חשוב לשתף את הציבור בחפירות. זה באמת מקרב את העבודה שלנו לכלל האזרחים. לדעתי, כל אדם בישראל צריך להתנסות בחפירה, להבין את הארץ שלו, את המקורות שלו". בסביבות השעה אחת החופרים מטפסים שוב למעלה. נותרו שעתיים של עבודה רציפה. לאחר מכן, כשהאוויר מעט נעים יותר, מתחי־ לים לקפל את האתר – מהדקים את החול בכל חלקות החפירה, כדי שלא יזדהם בממצאים מב־ חוץ; מסיימים לסנן את כל הדליים; ומעבירים את דליי הממצאים לארכיאולוגים, שמתיישבים למיין ולתעד כל דלי ודלי לפני שישלחו אותם למעבדה. המתנדבים מקפלים את הציוד, מפרקים את הצליות ומסדרים את הדליים בערימות לפי צבע. לאחר מכן הם לוקחים את הג'ריקנים וש־ בים למחנה, למקלחת קרה ובגדים נקיים. בחמש אחר הצוהריים מגיע אוכל חם בחמגשיות. חלק מהחברים ייפרדו עכשיו, באופן זמני או קבוע, ויחזרו לבתיהם; אחרים ינצלו את הזמן היקר ⚫ לשנ"צ. אחרי הכול, בשבע יש הרצאה. אב מייזלש. ידיות הן די זהות בכל תקופה. אוהלים קטנים בתוך אוהל גדול שמסוכך מהרוח. אוריה עמיחי מרצה מרצה על הסיפורים על הצוות שלה ביחידה למאבק בשוד עתיקות. אמיר גנור.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=