להיווסדו: החברות הוותיקות לא שוכחות את העבודה 100 קיבוץ אשדות יעקב ציין השנה הקשה בחקלאות ואת המעבר ללינה המשפחתית אחרי ההפגזות במלחמת ההתשה; המפעל המשגשג נמכר לחברה משווייץ; הספרייה נסגרה, אבל בית הכנסת פעיל; הטווסים מתרוצצים בחצר; ורשימת ההמתנה למבקשים להצטרף לקיבוץ ארוכה מאור הוימן הבית בן מאה ״ אימא שלך משלמת!" קורא לעברי בחיוך אחד הברמנים, בן הקיבוץ כמובן, בערב חמישי שמח ומבוסם בפאב הלייזר בקי־ בוץ אשדות יעקב איחוד. את הלייזר הקימו צעי־ רים במבנה ששימש בעבר אינקובטור לאפרוחים. על המסכים ערוץ הספורט ובאוזניים איפה הילד, נקמת הטרקטור ומשינה. בפאב, וגם בחצר, יוש־ וגם 50-40 בים סביב השולחנות כמה עשרות בני כמה מבוגרים יותר. צוות המקום דואג שקערות הפלסטיק הקטנות יהיו תמיד מלאות בבוטנים, קבוקים ושטוחים, ולכוסות נמזגות בירות צוננות מ � – וכמו ש 15- , חצי ב 10 מהחבית – שליש בתגאה הברמן: מנקבים בכרטיסייה ממותגת, כל שקלים, ובסוף מחייבים בתקציב, כמו 5 ניקוב בימים היפים של הקיבוץ השיתופי. שנים להיווסדו, 100 קיבוץ? שיתופי? לרגל שנים לאשדות 100 : הוכן שלט מיוחד לחגיגות יעקב. ככה, בלי המילה קיבוץ. "אז יש פה מפעל, יש פה חדר אוכל, אבל זה לא קיבוץ כמו שאנחנו , שחוץ מהיותו 41 , מדמיינים", אומר גיל אלתר מנהל הפאב, הוא גם הרבש"ץ, מנהל הקליטה ומתנדב בוועדת התרבות. אלתר, דור שלישי למייסדי הקיבוץ, חזר עם אישתו ושני ילדיהם משליחות בבלגיה. "הילדים שלי עצמאים פה כמו שהם לא היו אף פעם. כשהם יוצאים החוצה, הם עדיין בבית. זה מדהים". . "הילדים שלי כבר לא גדלו כמו שאני גדל־ תי", אומר אלתר, "העולם הזה לא קיים מבחינת שיתופיות". אפשר לשמוע בדבריו את הצער, אבל גם את ההשלמה. לפאב בחרו המקימים לקרוא לייזר על שם לייזר קרפ, שהיה הילד הראשון שנולד בקיבוץ. הוא היה עובר עם הטרקטור שלו ועגלה בין הפעוטונים והגנים ואוסף את הכביסה למכבסה. לייזר והטרקטור מונצחים בלוגו של הפאב, שחי את התרבות הצעירה של היום, אבל זוכר מה היה פה לפני. מה היה? "חצילים היה הכי מגעיל לקטוף" 1924 קיבוץ אשדות יעקב נוסד בספטמבר שנים, אבל 101 בגשר הישנה (נכון, עברו מאז ו � מפ 190- , בעיצומה של המלחמה, עם כ 2024 בנים מהצפון שהתארחו התקשו לחגוג). הכשרת "החלוץ" שעלתה מלטביה לירושלים הייתה הראשונה להתיישב במקום, ואליה הצטרפו עו־ עלו 1932- לים מפולין, בני העלייה הרביעית. ב ב � ח 150 לקרקע שבה שוכן הקיבוץ עד היום כרים, וכמו קיבוצניקים, עבדו בחקלאות והגנו על הגבולות. "הוותיקים הבינו שקשה מאוד עם גידול ירקות ופירות, כי הערבים הציבו מחסומים וזה הקשה ,85 , על השיווק", מסבירה עמליה דיין בת ארי כחלק מחברת הנוער 16 שהגיעה לאשדות בגיל (על כך בהמשך). "אז הם החליטו להקים בית חרושת שיפיק מהירקות האלה שימורים, ולא יצטרכו לזרוק את כל הירקות שעבדנו עליהם כל כך קשה. אשדות היה מהקיבוצים הראשונים שהייתה להם תעשייה". ושוב, כמו קיבוצניקים, זה לא עבר בשקט. "היו על זה ויכוחים על גבי ויכוחים, כי 'אנחנו לא נהיה כמו הקפיטליסטים שמנצלים את הפועלים'". מפעל 'אשד' למיצים זכה להצלחה עצומה. "בשיאו במלחמת העולם השנייה הוא סיפק את הריבה לכל חיילי בריטניה הגדולה ששרצו במזרח התיכון". "היה פה קיבוץ לתפארת", מתגאה ברוריה , ילידת הקיבוץ, שגדלה בספרייה שייסד 83 , שרון וניהל אביה מרדכי גלי. ממנו היא ירשה את הת־ פקיד והייתה לספרנית המיתולוגית של הדור היה קיבוץ גדול אחד, היה לו 50- שלי. "בשנות ה מפעל תעשייתי, הייתה לו חקלאות בלתי רגילה. היינו משלושת או ארבעת הקיבוצים הכי גדולים בארץ, והיו כבר הרבה קיבוצים. יצירה מפוארת מכל הכיוונים". שרון ודיין בת ארי זוכרות היטב את העבודה החקלאית הקשה, את ההתגייסות הכללית ואת מוסר העבודה הגבוה. לפני הספרייה, עבדה שרון כשני עשורים בלול. "כל ילדיי נולדו בלול", היא מחייכת, "בהליכה למשלוחים בלילה, לקבל אפ־ רוחים השכם בבוקר, לאסוף ביצים. זאת הייתה עבודה קשה, אבל כל הזמן ההורים שלנו אמרו: 'את יודעת מה זה לעומת מה שהיה לנו בגשר?' תמיד גדלנו על פי מה שהיה בגשר, בתחילת הקי־ בוץ. דברים התפתחו, התקדמו, נכנסה טכנולוגיה, העבודה נעשתה יותר קלה". דיין בת ארי נולדה בחיפה וראתה מעבר לכ־ ביש את קיבוץ יגור. אורח החיים הקיבוצי קסם לה. "נדנדתי להורים שלי, עד שהם הסכימו שא־ עבור לקיבוץ". גם היא, כמו שאלתר מספר על
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=