ילדיו היום, זוכרת איך הרגישה בבית במרחבים הפתוחים של המשק. החיים בחברת הנוער שילבו י � החליט הק 18 עבודה ולימודים. וכשהגיעו לגיל בוץ אם לקבל לחברות את הבוגר.ת או לדחות. דיין בת ארי הייתה בוועדת הקבלה: "והשיקולים היו: מי שעבד טוב ולמד טוב, או לפחות עשה כמו שצריך אחד מהם, יכול להתקבל לחברות". אחרי שירותה הצבאי חזרה דיין בת ארי למשק ועבדה בגן הירק. "היה אז גן ירק מאוד מאוד גדול. היינו שותלים עגבניות, פלפלים וחצילים בתל־ מים ארוכים, ארוכים. כשהעגבניות גדולות צריך לעשות להן הדליה: הבנים היו הולכים ודופקים עמודים לאורך השורה ומותחים חוטי ברזל, והב־ נות היו תולות עליהם את הענפים של העגבניות, כדי שיהיה קל יותר למצוא ולקטוף אותן כשיב־ שילו. חצילים היה הכי מגעיל לקטוף, כי יש להם פרווה קוצנית כזאת שנכנסת לעיניים כשיש רוח". אחרי שנתיים בגן הירק, עברה לעבוד בכרם, שבו הכירה את אהוב ליבה, מיכאל דיין ז"ל. "כשלא הייתה עבודה בכרם הייתי עושה תורנויות מטבח ותורנויות של שמירה על הילדים בבתי הילדים". הלינה המשפחתית והסקופ של ברוריה הקיבוץ שדיין בת ארי מתארת הוא כבר אש־ דות יעקב איחוד. היא הגיעה לקיבוץ מפולג. שרון, לעומת זאת, חיה בקיבוץ בזמן הפילוג . "עד הפילוג גדלנו על זה 50- בתחילת שנות ה שאין עלינו בעולם, באמת, שאנחנו הכי טובים", היא מספרת. "בא הפילוג, שבדיעבד יש חוקרים שאומרים שהוא היה על אדמה, אבל אבא שלי אמר שהמחלוקת הייתה על החינוך". לקיבוץ הגיעה חברת נוער שחלק מחבריה היו תומכי מפ"ם, ומקימיו, תומכי מפא"י, חששו מהשפעתם על הילדים. אז קבוצת תומכי מפ"ם התפלגה והקימה קיבוץ משלה – אשדות יעקב מאוחד. החברים שנותרו נאמנים למפא"י שינו את שם הקיבוץ שלהם לאשדות יעקב איחוד.הפילוג קרע משפחות. משפחתי, למשל, התפצלה: סבתי, סבי וארבע בנותיהם נותרו באיחוד, גם שניים מגיסיה, ואילו אח של סבתי וילדיו עברו למאוחד. שרון מקשרת בין מלחמת העצמאות והפילוג. "אנשים שחזרו מהמלחמה הרגישו שיש להם כוח, שצריך להציל את המדינה. הם היו מלאי רעיונות, וכל אחד משך לכיוון שלו". במלחמת העצמאות פונו נשות הקיבוץ והילדים לחי־ פה וליגור. הגברים נשארו להילחם על הקיבוץ מול האויב הירדני. שרון פונתה, והיא זוכרת שהשיירה של חברי הקיבוץ הופגזה. "היל־ דים הגדולים נסעו לקיבוץ יגור, את הקטנים הביאו לבית הספר 'גאולה' בחיפה", סיפ־ רה בסרט שיצר זוג מהקיבוץ על אותו פינוי. "אני זוכרת אולם גדול עם המון מיטות. אני זוכרת שנורא שמחתי כשאימא שלי באה לבקר אותי". בתקופת מלחמת ההתשה הקיבוץ לא פונה, אבל היה נתון להפגזות כבדות של הירדנים. "ער־ פאת ישב בירדן עם חבורתו והם כל הזמן ירו", מספרת שרון. "אשדות הייתה מטווחת כי היה פה בסיס של משמר הגבול. היו גם המון מוקשים בש־ דות, הייתה עגלת בננות שעלתה על מוקש ושני נערים מהקיבוץ ועוד מתנדב נהרגו, אז החליטו להוריד את כל הילדים למקלטים. ככה זה היה שלוש שנים. גונן, יוחאי ויובל, שלושה מילדיי, נולדו לתוך המלחמה. המדינה בנתה לכל משפחה חדר ביטחון". המרחב המשפחתי גדל וכך גם הצורך לשמור את הילדים קרוב. "זה התחיל מכמה משפחות שלא קיבלו את 'דין התנועה' ולקחו את הילדים הביתה כי פחדו עליהם. ההורים האלה נחשבו מוקצים. היו כמה אסיפות סוערות. אני זוכרת שיצחק מאור, האידיאליסט הגדול של התנועה הקיבוצית (וחבר הקיבוץ), אמר שהלינה המשו־ תפת היא לא אידיאולוגיה אלא הכרח המציאות – צריך להקים את המקום, לבנות אותו, להפ־ ריח את השממה, לבנות חקלאות, תעשייה, זה דרש מאנשים ממש את רוב היום, והעובדה שהילדים ושמרה 19:00- הלכו לישון ב עליהם המטפלת, זה פינה להורים זמן לנוח". שרון משתפת: "דיב־ רתי בעד הלינה המשותפת, אבל הצבעתי בעד המעבר ללינה מש־ פחתית. כנראה גם אני העדפתי את הילדים קרובים אליי". על רולרבליידס במחסני המפעל תהליכי ההפרטה בקיבוץ החלו כבר אז, והגיעו לאחד משיאיהם כש"לוג מוצרים פל־ 1971- סטיים", המפעל שהוקם ב והיה מהענפים המצליחים והרווחיים בקיבוץ, נמכר בפברואר האחרון לחברת פרלן השווייצ־ רית. הרווחים ממכירת המפעל מחולקים בין חברי הקיבוץ לפי הוותק שלהם, כנהוג בתה־ ליכים כאלה. מוסד אשדותי אחר שסיים את דרכו בת־ קופה האחרונה הוא ספריית הקיבוץ, שאותה הקים מרדכי גלי, אביה של ברוריה שרון. אירוע סגירת הספרייה, שנערך במרץ בחדר האוכל, היה גם אירוע הצדעה לשרון ולפו־ עלה, עם ליווי מוזיקלי של חברת הקיבוץ שרה'לה שרון (אין קשר משפחתי), וגם הזד־ מנות טובה לשמוע את הסיפורים שלא נכתבו בספרים. שרון סיפרה באירוע כי לאביה היה חשוב שהחברים יקראו ספרים מקוריים בעברית וביידיש, ולכן הסידור האלפאביתי על המד־ פים התחיל מא' עד ת' של הספרות העברית והיידית, ולאחר מכן א' עד ת' של הספרות המתורגמת. ההיסטוריון מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, דיבר בסרטון שהוקרן על הספריות הקיבוציות, שהיו מהפכה חלוצית של ממש, בכך שקידמו קריאה בעברית לא רק של ספרי קודש, והפכו את העברית לשפה נקראת, דבו־ רה, חיה ומתפתחת. עוד סיפרה על הימים שלפני המחשבים, שבהם לכל ספר ולכל קורא היה כרטיס, ומספר השמות על הכרטיס של הספר היה עדות לפופולריות שלו. אחת החברות סיפרה על שירותי תיקון הס־ פרים של גלי, שהתייחס לכל ספר וספר בעדינות ובאהבה, וחיבר עמודים שנקרעו או נתלשו וכרי־ כות שניזוקו מידי ילדים שובבים. "הקושי הגדול שלי בסגירת הספרייה", אומרת שרון בסרטון שהוקרן באירוע, "הוא שלא אוכל יותר לתת שירות לחברים. מאוד אהבתי לחפש חומרים לחברים, לעזור לתלמידי בית הספר בעבודות שלהם, לקבל את פני הקוראים, את גני הילדים, את 'כישורי חיים' (מכללה לסטודנטים עם מוגבלויות הסמוכה לספרייה, מ"ה), להיות ספרנית במובן הרחב של המילה. מזה הכי קשה ⚫ לי להיפרד". . הספרנית ובתו של הספרן המיתולוגי. צילום: דוד טברסקי 83 , ברוריה שרון גיל אלתר והכלבה. גם רבשץ, גם מנהל הקליטה וגם חבר בוועדת תרבות. צילום: דוד טברסקי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=