54 2025 ספטמבר | עמיתים ב שנה האחרונה התגבשו בישראל כ � קהילות המור 100 יותר מבות מצעירים שבוחרים לחיות ביישובים בגבולות הארץ במסגרת קבוצ־ תית או קהילתית. לצד התנדבות ומשימות בקהילה לטווח של שנה או מספר שנים, הם מגיעים לשם כדי לבחון אפשרות אמיתית לחיים באזור. הצורך של הצעירים להעניק משמעות חדשה לחיים בארץ משתלב בה־ כרח של היישובים לחדש את מרקם החיים הצעיר, ולאייש משרות שבלעדיהן הח־ זרה מהפינוי לא תהיה אפשרית. כך נולד סטארט-אפ חברתי: קבוצה משימתית מכ־ וונת לגבולות ישראל. כיום פועלות בדרום ובצפון כמאה קבוצות כאלה. ק � . כישורים מ 35 עד 20 : הגיל הנדרש דמיים: חינוך, טיפול, חקלאות. אבל גם אם כל מה שיש זו נכונות לבחון ברצינות אפשרות של חיים ביישובי הגבול, יש על מה לדבר. הם מגיעים מכל הארץ בקבוצות שמתגבשות תוך כדי תהליך של סמינרים והכרויות, כדי לגבש קבוצה שתעמוד בשתי מטרות עיקריות: להוות משענת אחד לשני בחיים ממושכים בפריפריה שעדיין נמ־ צאת במלחמה; ולהיות חלק מכוח עבודה שיאפשר למשפחות צעירות, המרקם העי־ קרי ביישובי הגבול, להחזיר את ילדיהם למסגרות ואת הכלכלה לפעולה. "באנו פשוט להיות עבורם" "זו הייתה החלטה מהירה, ללא התלבטות. האמת שלהגיע לקיבוץ היה חלום שלי כבר הרבה מאוד זמן", קובעת נחרצות, וללא שמץ ), ממצפה רמון. 21( של מבוכה, אליה לייסטן על פניו, קשה לחשוב על משהו שיגרום לא לרצות בית, דשא, שקט ומרחבים. אבל הדב־ רים נהיים מורכבים יותר כשמבינים את יעד החלום – קיבוץ אורים בעוטף עזה. "הייתי תצפיתנית במוצב כיסופים, וכל הזמן היינו מטיילים בשטח הקיבוץ. החיים כאן נראו לי כחיים פשוטים וכיפיים, מלאים בנוף, קהילה ושקט. אמרתי לעצמי כבר אז, כשאני משתחררת אני הולכת לעבוד עם יל־ דים בקיבוץ פה באזור." יש שיגדירו את לייסטן משוגעת, אבל לפחות היא לא לבד. לקיבוץ היא הגיעה ביחד עם קבוצה של צעירים, אידיאליסטים לא פחות ממנה, דרך ארגון קדמה, ששם לעצמו מטרה לחזק את ההתיישבות בגבו־ לות ישראל. לדבריה, היא הרגישה שבתקו־ פה הזו של החיים, היא צריכה שהם יורכבו ממשהו מעט אחר מרק טיול במזרח ועבודה בקייטרינג. חברי הקיבוץ מספרים ששני תהליכים עד 20 עיקריים דחקו את הצעירים בגילי מ � החוצה, והפכו את לייסטן וחבריה ל 40 צרך יקר. תהליכי ההפרטה הממושכים שהפכו את הקיבוצים למושבות של משפ־ חות עם ילדים קטנים ותושבים מבוגרים, באוקטובר, 7- וההתאוששות האיטית מ שהותיר את האזור פגוע וחסר ודאות. "לא באתי לפה להציל את הקיבוץ, והם גם לא צריכים את זה", היא אומרת, "באנו פשוט להיות עבורם". היא עובדת בענף החינוך של הקיבוץ, שכמו כל המועצה, עובד שעות נוספות בהחזרת מערכות החי־ נוך לתפקודן. לצד העבודה היא לוקחת חלק בעוד שלל מיזמים, מטיפוח גינות ועד אר־ גון אירועי תרבות. אבל, היא מתעקשת, לא מדובר רק בפעולות קוסמטיות. הגעת הצעי־ רים נשענת על צורך מהותי של הקיבוצים, שלחלקם טרם שבו כל תושביהם. ההגעה לקיבוץ כחלק מקבוצת צעירים הקלה את המעבר. קשה עד בלתי אפשרי להגיע לבד לקיבוץ בעוטף במטרה לחיות בו, בטח לצעירים בגיל שלנו", מסבירה לייסטן, "הקיבוצים רוצים משפחות, ילדים ובתים. אי אפשר סתם לבוא להשכיר דירה ולבדוק אם החיים מתאימים. קדמה מאפשר לנו את הביניים". "אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה" "אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה. איפה שמבקשים, אנחנו נמצאים. איפה שחסר, אולי יוזמים", אומר אוריאל ) מתל אביב. מבחינתו, ההכרעה 26( גראוס להגיע לעוטף, לקיבוץ מפלסים, חייבה גישה משימתית – לכן בנוסף לעבודתו כמו־ רה בשער הנגב, הוא החליט להיכנס לווע־ דת התרבות של הקיבוץ. "חגיגות הפורים היו פה מחלוקת אמיתית, מה, לחגוג כשיש חטופים? המון מסיבות פה בוטלו והיכולת להתמקם במתח הזה דורשת הרבה מאוד רגישות". גראוס, שנמצא בקיבוץ כבר מספטמבר, מספר שחלק מהתושבים עדיין לא חזרו, ולא מסתיר שלצד קבלה מסבירת פנים ("הם מופתעים כל פעם מחדש שצעירים בוחרים להגיע לפה"), ישנה גם חשדנות מסוימת לגבי נכונות הצעירים להישאר. מהבחינה הזו, הוא מרגיש שלו ולחבריו בקהילת 'תו־ רנו', שמלווה על ידי תנועת דרור-ישראל ומונה כשלושים חברים שמתגוררים במספר קיבוצים באזור, יש יתרון מובהק. "זה אזור קשוח, שכוחו באנשים שנמצאים אחד עבור השנייה. אני רציתי להגיע לעוטף, וזה עזר לי לא לעשות את זה לבד. כקבוצה יש לנו פה מטרה משותפת: להיות חלק במרקם הח־ ברתי המתחדש של הנגב המערבי". אחת מחברות הקבוצה של גראוס היא י � ), מתל אביב במקור. בתח 30 מאיה רוסק ( לת המלחמה היא נכנסה לעזור באגף החי־ נוך של המועצה האזורית אשכול ותוך כדי החליטה להעביר את עצמה לקיבוץ רעים. "מבחינתי זו לא שנת שירות. אשכול זה הבית שלי היום ולעתיד הקרוב. אבל לבד לא הייתי יכולה לעשות את המעבר הזה. הקבוצה מבחינה זו היא משענת". בתור מישהי שנמצאת עמוק בחיי הקהילות, היא אומרת שהבחירה להיכנס לתוך החיים של אנשי האזור היא תובענית, בעיקר ללב. "אי אפשר להתעלם מזה שיש פה עוד הרבה אנשים שלא חזרו. אין רגע שהיעדרם של החטופים לא מורגש פה. זה קורה בעוצמה שאי אפשר בכלל להתחיל להסביר. כל סרטון שיוצא מטלטל, כל הפג־ נה במוצ"ש. בלוויה של הביבסים כל המדי־ נה נעצרה, אבל פה אי אפשר היה לנשום." והאווירה הזו לא מרתיעה מלהישאר פה? "אני מרגישה שמשימת חיינו היא פה. מי בחינוך, מי בחקלאות. אפילו סתם לגור פה ולספוג מעט מהכאב ומהתחושות האלו. זו לא בחירה קלה, אבל זו בחירה". יש לך חששות ביטחוניים לגור פה? "חברה מהעוטף אמרה לי – אני מתה שיבואו עוד אנשים כמוך, אבל אני לא רוצה שתהיו הבשר תותחים הבא. אני לא מזדהה עם הגישה הזו. אני אישית לא מר־ גישה חוסר ביטחון, אבל ברור לי שביטחון זה דבר מחייב עבור עתיד המקום. מכעיס אותי שבכל מה שקשור בשיקום, שמים את הצמיחה הדמוגרפית בראש סדר העדיפויות. קודם כל, חייבים שיהיה פה ביטחון. "מעבר לכך, בשביל שיהיה פה עתיד עבור המוני צעירים, צריך קודם כל שיחזרו החטו־ פים. אני בכלל לא מבינה איך אפשר לדבר על קליטה המונית של צעירים חדשים בזמן שיש צעירים מפה שנמצאים עדיין בעזה". בעוד הבומים מהלחימה מרעישים את חדרו הקטן של גראוס בשכונה הצעירה של הקיבוץ (בלילה זה עוד הרבה יותר רועש) הוא מספר שזו הייתה אחת הסיבות למעבר – הרצון לא להיות מנותק. "בתל אביב אני כבר שומע חודשים שהמלחמה הסתיימה. פה להחלטות הממשלה יש השלכות על בשרך. כשגרתי בתל אביב לא חשבתי שאצא משם לעולם. היום אני מפקפק אם אי פעם אחזור". "הייתי בהלם מכמות הפניות" למרות הבומים, החטופים, הפריפריה וחוסר הוודאות הכללי, ראשי התוכניות השונות להתיישבות בעוטף מספרים על בי־ קוש עצום. "הייתי בהלם מכמות הפניות", מספר שי אילן, מנכ"ל ארגון תוצרת הארץ, שמאגד תחתיו מספר מיזמי התיישבות של צעירים. "אתן לך דוגמא קטנה: פתחנו את ההרשמה לתכנית הצפון שלנו ביום שאחרי הירי למטולה במרץ, והייתי בטוח שניפול בגדול. טעיתי – פנו מאות." "שבעה באוקטובר גרם לאנשים לשאול הרבה מאוד שאלות מהותיות על החיים", אומר ליאור קינן, מנכ"ל קדמה, שמסתובב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=