״במיתר, שהוא יישוב עם הרבה דתיים וימנים, אני חושב שבעצם העמידה בכיכר עם ה׳בוקר טוב׳ לאנשים הוצאנו את העניין הפוליטי. היום אנחנו באמת מדברים עם האנשים, אני פוגש אותם וברור לגמרי שהפעילות שלנו יצרה אווירה אחרת ביישוב. זה עשה שינוי מאוד חשוב בקהילה״ בעלי משמעות היסטורית וארכיאולוגית. הוא מציין את תל באר שבע, עובדת, שיבטה וים המלח, שם הוא חבר צוות ההדרכה במרכז המבקרים החדש שהוקם בים ש � ההלח ע"ש משה נובומייסקי. ההדרכות שלוי עורך מ מעותיות בעיניו גם בהיבט של ההתייחסות לגמלאים כקבוצה בעלת מאפיינים ייחודיים: ״גמלאים הם צמאי דעת וסקרנים, ובזמנים לא כל כך רחוקים לא התייחסו לציבור הזה. אני חושב שהיום בעבודה שלי, במידה רבה, אני מגשים ורואה עד כמה חשוב לצאת ולראות ולשמוע. כל הדברים האלה בהחלט תורמים לחיוניות ש � ששך ולעובדה שיש לך עוד הרבה מה לראות ומה ל מוע. זה אותו קהל של גמלאים, שאנחנו צריכים יותר ויותר לתת עליהם את הדעת, כי הם באמת קהל נהדר. אף אחד לא מכריח אותם לבוא, אף אחד לא מכריח ו � אאתם לשמוע, והם עושים את זה ברצון ובכיף, והת דות שאתה מקבל בדרך כלל בסיום של סיור כזה, הן מאוד משמחות״. כשנעמה נחטפה, לוי עמד בפני דילמה – האם ת � ללוסיף לסיורים שהוא עורך את סיפורו האישי. ״בה חלה התלבטתי עד כמה אני צריך לחשוף את עצמי ואת הסיפור. בתהליך מאוד מיוחד, אני ומשפחתי הרחבה הבנו שאם אספר ואשתף, זה יעניק המון כוח וחוזק לא רק לי, אלא גם לאנשים עצמם שאיתם אני מדבר. כשאני מדבר עם הגמלאים בטיולים אני אומר להם: ׳אני משתף פ � אאכם כדי שתחזרו הביתה ותגידו לקרובים שלכם ש ס � גגתם את סבא של נעמה, שהוא דיבר נורא יפה וה ביר כמה שאנחנו חייבים להחזיר את החטופים הביתה, לא משנה מה דעותיך׳. אתמול קיבלתי טלפון ממישהי ששמעה אותי בטיול, והיא אמרה לי: ׳מאז שפגשנו אותך, הדברים שאמרת כל כך נכנסו לנו ללב, שמצאתי את התמונה של נעמה וכל יום, כל בוקר שאני קמה, אני מתפללת׳. היא סיפרה לי בדמעות ובהתרגשות עד כמה שהיא דאגה וכאבה במשך כל החודשים האלה, והנה סוף סוף כשנעמה חזרה הביתה היא הרגישה שכאילו בשר מבשרה חזר״. אובחן לוי עם מחלת הסוכרת. ״אבא שלי עבר 55 בגיל ה � אא הסכרת בצורה הכי קשה שאפשר. לכן, מאוד נב לתי כשגילו לי את הסוכרת ברמה מאוד גבוהה. אחרי השוק הראשוני התחלתי לעשות מה שכל אחד צריך לעשות – לאכול בריא ולעשות פעילות גופנית. כך זה התגלגל, לאט לאט, לפעילות יותר ויותר מאתגרת״. היום לוי כלל לא נזקק לאינסולין או לתרופות אחרות. ״זה מסר ענק, במיוחד לבני הגיל שלנו, שסוכרת זו לא גזירת גורל. בזכות הפעילות הזאת, אני מאוזן לגמרי. הדבר שאני יודע לומר אותו בוודאות הוא שיש סוגים מסוימים של מחלות, כמו סכרת או לחץ דם, שלא צריך להשתמש במושג, ׳אין מה לעשות, זו גנטיקה׳, אלא ו � ללמר, ׳יש לך נטייה ללחץ דם גבוה, יש לך נטייה לס כרת, אבל בעבודה נכונה אתה יכול לשמור על אורח חיים תקין בלי שתזדקק להתערבות״. ט � ההעילות הגופנית הובילה את לוי אל עולם ה ריאתלון, שבו הוא פעיל מאוד. כמו בעיסוקו כמדריך טיולים, כך גם את פעילותו הספורטיבית ידע לוי לתעל א � ללעילות הסברתית למען החטופים. בתחרות 'ישר מן' האחרונה, שהתקיימה באילת בסוף ינואר, לבש לוי חולצה עם הכיתוב: ׳רץ עד החטוף האחרון׳. על גב י � ההולצה התנוססה תמונה של נעמה ואביה, לצד הכ תוב ׳סבא אני בבית׳. מבחינתו, לפעילות הזו השפעה לא רק כלפי חוץ, אלא שגם מצבו הנפשי תלוי ומושפע מההתמדה שלו כטריאתליסט. ״גיליתי שמתוך המקום ו � שש הכאב, צמח גם דבר חשוב וטוב. אני חושב שבתק פה הזאת, מאז השביעי באוקטובר ועד היום, היכולת שלי להמשיך ולעסוק בפעילות גופנית ייצבה אותי״. נעמה לוי הייתה בעצמה אתלטית, ויחד עם סבא שלה השתתפה בתחרויות רבות. אחת התמונות שהופיעה כל העת בזיכרונו של לוי לאורך כל תקופת השבי של ק � ננדתו הייתה מאחת התחרויות האלו: ״כשמגיעים ל ראת הסיום יש מן שער כזה מתנפח ושטיח אדום, ששם אתה מסיים את הריצה ואת התחרות. אנשים עומדים משני צידי המשפך הזה שבו אתה מסיים, מאחורי גדר 32 , פסח תשפ"ה 2025 אפריל המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=