ןגרפיא | "ןדע םהל ישעת" :יל רמאו ילעב אב זאו לא נראה לכן לא הגיוני שיהיה סימפוזיון על טראומה ולא נדבר על מעשי אונס כתוצאה ממלחמה?" טל כתבה לי שלה כבר יש נושא, אבל אם אני רוצה, אני מוזמנת להציג את זה. עניתי לה: "רוצה זו מילה חזקה, אבל מישהי מאיתנו חייבת". באותו רגע, מבלי לדעת על מה אני הולכת לדבר או מה יש לי להציג בתחום, כתבתי להן שאני מחליפה נושא. הדבר היחיד שידעתי בוודאות הוא שכבר אז חברותיי המטפלות ואני התחלנו לשמוע בקליניקה, בקרב מטופלות שלנו, שורדות אלימות מינית קודמת, את הרה־אקטיבציה של הטראומות המיניות שלהן בעקבות הידיעות על מעשי האונס של החמאס והכחשתם על ידי ארגוני הנשים העולמיים. 7/10־ ב בימים ובשבועות שלאחר מכן, הראש היה עסוק מאוד בהרצאה; זאת שהחלטתי לתת מבלי להבין לקראת מה אני הולכת. תוך כדי העיסוק המחשבתי בנושא, הגעתי לכמה תובנות חשובות: התובנה הראשונה הייתה שהשימוש כאונס ככלי מלחמה איננו המצאה של החמאס. זהו כלי נשק שנמצא בשימוש משחר ההיסטוריה. פשע נגד נשים, שמושתק פעם אחר פעם והשלכותיו מגיעות הרבה מעבר לנשים שנפגעו; הן משפיעות על משפחות וקהילות שלמות. אם תרצו, זהו מפגן כוח של התוקפים, שנועד להוכיח עליונות. התובנה השנייה הגיעה מתוך התבוננות במה שקורה למטופלות שלנו, שחוו טראומה מינית בעברן. הן אינן מסוגלות להפסיק לצפות בסרטונים ולקרוא את העדויות, למרות ההבנה שזה עושה להן רע. הבנתי שהחיטוט בפצעים הוא חלק מהסימפטומטולוגיה הפוסט־טראומטית שלהן, מה שכמובן גורם להחמרה במצבן. אין מטפלת בנפגעות טראומה מינית מורכבת שאינה מכירה את המשולש של הילדה נפגעת גילוי העריות, האב המתעלל והאם השותקת. התובנה השלישית שלי הייתה שהדפוס המוכר לנו ברמה הפרטנית, משתחזר כאן לרמה העולמית: נשים ישראליות נאנסות על ידי חיילי החמאס וארגוני הנשים שותקים - במקרה הטוב, ומכחישים - במקרה הרע. האמירה הפמיניסטית שגדלתי עליה - "האישי הוא הפוליטי", מעולם לא הייתה כל כך רלוונטית מבחינתי. צילום: אנדי איפרגן. אלבום אישי 10 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=