2024 , אוגוסט 104 מידעו"ס התובנה הרביעית והאחרונה הייתה שבעצם אני יודעת בדיוק איך תיראה ההרצאה שלי. ידעתי מה אני רוצה לומר וכיצד ההרצאה תהיה בנויה. החלטתי לשלב עדויות של מטפלות בשורדות טראומה מינית, חד פעמית או מתמשכת, ולשזור אותן כתמות מרכזיות העולות בטיפולים בנפגעות מאז שדווח על מעשי האונס ועל הכחשת ארגוני הנשים. הרגשתי שבהרצאה שלי אני נותנת קול לכל הנפגעות ומרימה את המסך ב"פול ווליום" ובכוח גם בפני כל מי שמסרבת לראות ולשמוע. לפאנל, או, במילים EFS אבל אז הגיע הסירוב של ה־ אחרות, מה שאני שמעתי היה: "גם אנחנו לא רוצים לשמוע". כתבתי פוסט זועם בפייסבוק, וטלי, חברתי לפאנל, תרגמה אותו לאנגלית ושיתפה בקיר שלה. היא תייגה את כולנו. שלוש חברות הפאנל האחרות מעורות הרבה יותר ממני באיגוד האירופי, ומהר מאוד הגיע הפוסט של טלי, דרך הקיר של מיכל, לחברה בוועדה המארגנת של הכנס. היא נפגעה מאוד מדבריי. אמרה שלא ידעה על הסירוב, שכן זו הייתה החלטה של הוועדה המדעית; שהטופס שלנו הגיע קטוע; שהיו הרבה מאוד הצעות להרצאות, והוא נפסל יחד עם הצעות רבות אחרות. לאוזניים שלי, הטענות שלה נשמעו עלובות למדי. מיכל, שמכירה היטב את הדמויות , בחרה להאמין לה. ואולי טוב שכך, EFS הפועלות ב־ שכן מאותו רגע התחיל שיח, שבסופו הוחלט לאשר את הפאנל. הייתה בקשה (שזה בעצם אומר "דרישה", אלא שהם אירופאים מנומסים) שניפגש איתם קודם. לדבריהם, הם רוצים להבטיח שהכנס יהיה "מקום בטוח" עבור כולם ולא ייווצר חיכוך בין החברים. לא נכחתי במפגש הזה. הבנתי שהם בחרו לתת לנו במה בזכות האמון שיש להם בנו, בעיקר במיכל ובטל שהם מכירים. ביקשו שלא נהיה פרובוקטיביות, ושנדבר על הבעיה בראיה עולמית. הסכמנו. היה לנו חשוב להגיע לשם ולקבל את ההזדמנות לדבר. ידעתי שבכל מקרה, אגיד בכנס את מה שתכננתי להגיד. בהמשך הודיעו לנו שמצרפים לפאנל שלנו יו"ר שותפה למיכל, או במילים אחרות - בייביסיטר שתשמור שלא נעשה שטויות. מיכל, שהיא הקול הדיפלומטי בינינו, אמרה שזה ייתן לפאנל תוקף בין־לאומי ולא רק ישראלי. אפשר להסתכל על זה גם כך, ואולי זה אפילו נכון. בכל מקרה, לשמחתי, בסופו של דבר זה לא קרה בכנס עצמו. הכנת ההרצאה לא הייתה פשוטה. אני, שניסיתי עד אז להימנע מתמונות, סרטונים ועדויות, מצאתי את עצמי קוראת, רואה ושומעת. חלמתי שאני נאנסת, מצב הרוח שלי היה "על הקרשים". ככל שהנסיעה קרבה, התחלתי יותר ויותר לחשוש מתגובות הקהל. לא ידעתי אם האולם יהיה ריק, כי אולי, בהתרסה, אף אחד לא יבוא, או שיהיה מלא עד אפס מקום אבל יצעקו לי בוז ויזרקו עליי עגבניות. לא ידעתי איך יעברו שלושת ימי הכנס ובאילו תגובות ניתקל. בראש, ניהלתי עם עצמי אין־ספור עימותים, שאלות עוינות ותשובות שאני יכולה לענות עליהן. בשם עדן גולן 20 ואז הגיע האירוויזיון, וילדה בת עלתה על הבמה ושרה את "הוריקן" - בדיוק, בעוצמה ותוך התעלמות מלאה ומעוררת התפעמות משריקות הבוז של הקהל. יום לאחר מכן, כששוחחתי עם גל על החששות שלי, הוא אמר לי: "תעשי להם עדן!" בום! כמה המשפט הזה קלע לצורך שלי (גל מצליח בכך הרבה פעמים, אבל אל תגלו לו, שלא יעלה לו לראש). במעין דמיון מודרך דמיינתי את עדן על במת האירוויזיון, ואז את עצמי (על במת הכנס, לא האירוויזיון...), עומדת ומרצה בקור רוח למרות ההפרעות, למרות העגבניות, למרות קריאות הבוז. המצגת כבר הייתה מוכנה באותו שלב, והחלטתי להוסיף את סמל החטופים בכל שקף. עוד החלטתי לענוד את סיכת החטופים על תג השם שלי, בדיוק כפי שאני עושה ב"סורוקה". הגענו לבולוניה יום לפני הכנס. בסופו של דבר לא נסעתי עם חברתי, שכן בתה בצבא והיא לא רצתה לנסוע (גם אני לא הייתי נוסעת במקרה כזה). נסעתי עם קולגה. טיילנו בעיר, אכלנו, קצת שופינג. כמעט כמו התכנון המקורי, רק בלי מצב רוח מתאים ועם חרדה. הכנס התחיל למחרת. בהרשמה קיבלתי את .ISRAEL , ומתחת לשמי - Andy Ifergane התג: ככה, באותיות גדולות. תהיתי מה תהייה תגובת האנשים לתג. לשמחתי, התגובות של מי ששוחחתי עימם היו אוהדות, אפילו ממשתתפים ממדינות כמו ספרד או טורקיה ובוודאי מהאמריקאים. שמעתי לא מעט תגובות אמפתיות לסבל שאנו עוברים, וזה היה מחמם לב. סקסולוגית טורקייה אף אמרה לי: "אני לא הממשלה שלי, אני מתעבת את ארדואן, אבל אם אגיד את זה בקול בטורקיה, יכניסו אותי לכלא". הכנת ההרצאה לא הייתה פשוטה. אני, שניסיתי עד אז להימנע מתמונות, סרטונים ועדויות, מצאתי את עצמי קוראת, רואה ושומעת. חלמתי שאני נאנסת, מצב הרוח שלי היה "על הקרשים" 11 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=