ןגרפיא | "ןדע םהל ישעת" :יל רמאו ילעב אב זאו כל האמפתיה שבעולם לא עזרה לי לחשוש פחות בבוקר 9:00־ מההצגה, שהייתה אמורה להתחיל ב למחרת. עשיתי חזרה גנרלית מול שותפתי לחדר, והלכנו לישון. לא כל כך הצלחתי להירדם. עם כל הכבוד לדמיון המודרך של "עדן שרה בקור רוח", זה לא עזר לפנות בוקר ויתרתי. 4:00־ לי במיוחד לישון בלילה. ב התעוררה גם שותפתי, שהייתה גם היא מתוחה 5:00־ ב התייצבנו להקשיב להרצאה אחרת, 8:00־ בשבילנו. ב רק כדי להיות עסוקות במשהו. לאחר ההרצאה הלכנו לכיוון האולם. הוא התמלא אט אט. בשורה הראשונה, מול מיכל היו"ר, התיישב בחור עם כפייה בצבעי דגל פלסטין ולק על כל הציפורניים, אף הוא בצבעים ובצורה של דגל פלסטין. אני מציינת לעצמי שהבחור השקיע בלוק. מאוחר יותר חשבתי לעצמי שעם איך שהוא נראה, הנוח'בות היו רוצחים אותו לפני שהיו רוצחים אותי. אל מול הכפייה, אנחנו עם סיכות החטופים על התג, מוכנות להתחיל. האולם ממשיך להתמלא, עד שכבר אין מקום צילום: אנדי איפרגן. אלבום אישי לשבת. בשורה הראשונה התיישבו גם הבעלים של טל וטלי, מוכנים להגן עלינו במידת הצורך. עד כדי כך חששנו. הסדר נקבע כך שכל אחת מאיתנו תרצה בתורה, ולסיום נקיים פאנל של חצי שעה, שבו נשב יחד ונענה על שאלות. טלי עולה ראשונה. ההרצאה שלה היא בנושא כללי, . הקהל PTSD "ניטרלי" - הפרעות בתפקוד מיני ו־ מקשיב, היא לא מעוררת התנגדויות. אני שואלת את עצמי אם יקשיבו גם כשאני אדבר או יפריעו לי. ההרצאה שלי הרבה פחות "נעימה". טלי מסיימת לקול מחיאות כפיים, ואני עולה לבמה. רמות הקורטיזול שלי The Unspoken בשמיים. בשקף הראשון שם ההצגה: " Trauma: The Silencing of Rape as a Weapon " והשם שלי ומתחתיו, באנגלית: "סורוקה, of War מרכז רפואי אוניברסיטאי". הלוגו של סורוקה בצד אחד, סמל החטופים בצד השני. בקיצור - אותי אף אחד לא ישתיק. אני מרצה ברצף, אף אחד לא מפריע, דממה בקהל. אני רואה שמדי פעם מישהי יוצאת, אבל אני לא יודעת אם זה מתוך "אנטי", או שהנושא מעלה טריגר, או שסתם מישהי צריכה לשירותים. בסוף ההרצאה, גם לי מוחאים כפיים. אני קולטת שהבחור עם הכפייה רושם לעצמו הערות בקדחתנות. אני מתיישבת, ובכנות - לא במיוחד הצלחתי להקשיב להרצאה של טל. אני קולטת רק את התמונות של קיבוץ שרוף, תמונות של חטיפות, והעדות של עמית סוסנה. יופי, טל, היא נותנת בראש. אני מוצפת ומותשת ויודעת שעוד מעט טל תסיים ונתיישב מול פאנל. אני מתחילה להבין שטעיתי כשחשבתי שיפריעו לי לדבר ויקראו קריאות בוז. אחרי הכול, אלה אירופאים מנומסים. הם לא יפריעו לנו בהרצאות עצמן, אבל תכף טל תגמור לדבר ויושיבו אותנו מול כיתת היורים. אופס, סליחה, יושיבו אותנו בפאנל. גם אחרי ההרצאה של טל יש מחיאות כפיים. בואנה, הם מנומסים, האירופאים האלה. מיכל פותחת את הפאנל, מספרת מה קרה בישראל ועם מה אנחנו מתמודדים מאז. בהמשך היא 7/10־ ב פותחת את הדיון לשאלות מהקהל. כרגע, אני לא מסוגלת לראות את עצמי עונה למישהו. לשמחתי, טלי לוקחת את המיקרופון ועונה על השאלה הראשונה, שאני לא זוכרת מה היא הייתה. היא עונה ברוגע ובמקצועיות. בהמשך, מישהי עומדת ואומרת שחורה לה מאוד שהפאנל לא מאוזן, ושאנחנו לא מביאות את הסבל משני הצדדים. מחיאות כפיים סוערות מהקהל, שחלקו עומד על רגליו ומריע לוויקינגית שהעירה לנו. לשמחתי, הפעם טל לוקחת את המיקרופון. היא עונה בגבורה שהחמאס באותו יום לא הבחין בין יהודים, נוצרים ומוסלמים, הוא טבח בישראלים. כל הכבוד, לגבי התרומה של ההרצאה שלי לטיפול המיני, עניתי שאונס נוטה להיות מושתק, ושהתפקיד שלנו, כמטפלים ומטפלות מיניים, הוא קודם כול להאמין למטופלות שלנו, ללא קשר לדת, ללאום או למוצא שלהן, ושמחובתנו לשבור את השתיקה, להשמיע את קולן של הקורבנות שכבר אינן יכולות לדבר 12 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=