2024 , אוגוסט 104 מידעו"ס טל! היא מספרת מה עבר עליה ועל משפחתה, על הסבל שלנו, על מה היא רואה בקליניקה. השאלה השלישית מכוונת ישירות אליי, שלושה ניחושים ממי. תשובה נכונה. הבחור עם הכפייה עובר על רשימותיו ברצינות רבה ופונה אליי. הוא מצטרף לוויקינגית בנושא הניטרליות. שוב מחיאות כפיים סוערות. הוא אומר שהבאתי עדויות רק מצד אחד, ושאני מתעלמת מהצד השני. עוד הוא אומר (זה צ'יט, חמוד שלי, אמרו לך שאלה אחת, למה שתיים ביחד?) שאני אמרתי, ופה הוא "מצטט" אותי, ש"מלחמה היא לא עניין של גזע או דת" (הבנת הנשמע לקויה?). ושאלה שלישית במחיר אחד - הוא שואל אותי מה התרומה של ההרצאה שלי לטיפול מיני, שכן ברור שזו הרצאה פוליטית והוא לא מבין מה הפואנטה. ופה כבר מגיע החלק שאני צריכה לענות. אין לי דרך להעביר את השאלה הלאה, כי הוא פנה ישירות אליי. אין איך להתחמק. לשמחתי, השעות רבות שהעברתי במהלך השבועות האחרונים בשאלות נוקבות אל עצמי, ושגם עניתי עליהן כחלק מהדרך שלי להתמודד עם החרדה, נושאות פרי. בקור רוח שלא ידעתי שיש לי, עניתי למר בחור עם הכפייה שקודם כול לא אמרתי שמלחמה היא לא עניין של דת או לאום. אמרתי שהשימוש באונס ככלי מלחמה הוא לא עניין של דת או לאום, שכן את מה לא הם המציאו; שלצערנו הרב 7/10־ שהחמאס עשו ב יש אפילו פה, בקהל, מטפלים ומטפלות שבמדינותיהם זה נעשה היום ובעבר. למשל אוקראינה היום, ובעבר צרפת, איטליה, ספרד ועוד. הנהונים מהקהל. בום! באשר לטענה שאני לא מביאה את הסבל של שני הצדדים, עניתי שאני יהודייה שחיה בישראל, ומאחר שהראיונות שעשיתי היו עם מטפלות ישראליות, אין לי נתונים להביא ממקור אחר. עוד אמרתי לו שכל חוקר או מטפל בכנס הציג נתונים מהמדינה שבא ממנה, ולמיטב ידיעתי אף אחד לא יפנה למטפלת איטלקייה ויישאל אותה איפה הנתונים מנורבגיה ולמה היא לא מציגה גם אותם. אמרתי לו שאני מכירה בסבל של נשים וילדים פלסטינים, ושהבעיה שלי היא לא איתם אלא עם החמאס ודעאש, שהם ארגוני טרור. הדגשתי מהאוכלוסייה היא 20% שאני תושבת הנגב, אזור שבו בדואית, ושכאשר אישה בדואית נפגעת אונס באה אליי, אני מטפלת בה בדיוק כמו שאני מטפלת באישה יהודייה נפגעת אונס. שאני מאמינה לשתיהן באותה מידה. מבטים אוהדים מהקהל. עוד בום! לגבי התרומה של ההרצאה שלי לטיפול המיני, עניתי שאונס נוטה להיות מושתק, ושהתפקיד שלנו, כמטפלים ומטפלות מיניים, הוא קודם כול להאמין למטופלות שלנו, ללא קשר לדת, ללאום או למוצא שלהן, ושמחובתנו לשבור את השתיקה, להשמיע את קולן של הקורבנות שכבר אינן יכולות לדבר. הפעם יש מחיאות כפיים בעקבות דבריי, בום! בהמשך מגיעות כמה תגובות אוהדות יותר: שאלו איך אנחנו מתמודדות עם מה שאנו רואות, ומה הם יכולים לעשות כדי לסייע. בסיום הפאנל יש מחיאות כפיים. הפאנל נגמר, ואני שמה לב שאני רועדת. ארבעתנו מתחבקות. אנחנו מקבלות חיבוקים וחיזוקים גם מהמטפלים והמטפלות שבאו מישראל. אני יוצאת מהאולם מותשת והולכת לחפש מקום שקט. אני מתקשרת לגל ומספרת לו. מרגישה שהוא היה שותף למסע הזה מתחילתו. לחרדה שלי, לצורך שלי בחיזוקים. המסע שבא לסיומו בבת אחת עם סיום הפאנל. הכנס נמשך ללא אירועים מיוחדים. שמעתי עוד כמה תגובות אוהדות, וזה היה משמח לב מאוד. אנשים התעניינו במה שקורה בישראל, שאלו איך אנחנו מתמודדים עם התקופה הזו, וחוקרת טראומה אף שאלה אותי אילו התאמות עשינו למודלים הקיימים .7/10־ של טיפול בטראומה בעקבות ה נסעתי לכנס בתחושה של שליחות, ובסופו של יום הצלחתי גם לראות מעט מבולוניה, לאכול טוב ואפילו לחזור עם קצת קניות. אם הצלחנו לשנות את דעתו של מישהו, אפילו אדם אחד, עשינו את שלנו. השותפות למסע הזה היו הכי טובות שיכולתי לבקש לעצמי. מיכל, טלי וטל, אם אתן קוראות את זה, אני רוצה שתדעו שאני אוהבת ומעריכה אתכן עד השמיים ובחזרה. ביחד כעסנו, נלחמנו כדי שהפאנל יתקיים, היינו חרדות ומודאגות, תמכנו זו בזו ועברנו את זה הכי טוב שהיה יכול להיות. לא הייתי יכולה לעשות את המסע הזה בלעדיכן. אני לא יודעת אם הייתי חוזרת על זה, אבל אני שמחה שנסעתי. מעולם לא הרגשתי גאה יותר ללכת בכנס עם התג הנושא את שמי ומתחתיו כתוב "ישראל". הגעתי לכנס בחשש, בהתרסה ובגאווה. באמירה שאנחנו ||| פה - ואנחנו לא הולכות לשום מקום. צילום: אנדי איפרגן. אלבום אישי PDF להורדת המאמר בקובץ 13
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=