ל פני כמעט חמישים שנה, כאשר הייתה עדיין סטודנטית צעירה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב, מצאה את עצמה יונה אליאן על במת האודישן של תיאטרון הקאמרי. היא לא הספיקה להשלים את לימודיה, אך ניגשה לבחיר נות בעצת המורה שלה, השחקן האגדי עודד תאומי. על הבמה התרחש הקסם: בתוך דקות ספורות היא זכתה בתפקיד ראשי בהצגה "ביוגרפיה". מאז אותו רגע לא הייתה עוד דרך חזרה. אליאן חיה כבר חמישה עשורים בתוך עולם שבו חייה האישיים נשזרים ללא הרף בבמה. בימים אלה משחקת אליאן בהצגה "אמא" בתיאטרון בית ליסין, שכתב וביים חברה מימי הלימודים, הלל מיר טלפונקט ("את התרגיל הראשון עשיר נו ביחד"). ההצגה מגוללת את סיפורה של שלי, זמרת רוק שנעלמה מהבמות בעקבות חרם ציבורי. בתחילת דרכה היא הצליחה עם שיר אחד בלבד, אך באחד הראיונות הטר לוויזיוניים השמיעה הערה בוטה שהביאה לסיום הקריירה שלה. מאז עזבה את הארץ – לטענתה, כדי לפרנס את המר שפחה – בעוד שבנותיה מפרשות זאת כנטישה. היא חיה על שברי תהילה, מופיעה מדי פעם בבתי אבות בארצות הברית, ומתקיימת בעיקר מזיכרונות. כעת היא חוזרת לישראל בעקבות הזמנה להשתתף בתור כנית טלוויזיה נוסטלגית על מוזיקת שנות השמונים – הזר דמנות שהיא רואה כקאמבק שיחזיר לה את כבודה. אלא שהחזרה הזו חושפת גם את השברים האישיים: מערכת היחסים עם בנותיה צפה מחדש כחשבון שלא נסגר מעור לם: מבחינתן היא פגעה בהן; מבחינתה – כל מה שעשתה נבע מתוך הקרבה. אליאן מתארת את הדמות כמי שנעה על התפר שבין פתטיות לכובשנות, בין שקרנות לפנטזיונריות, ומעוררת בעת ובעונה אחת חמלה ודחייה. "דאגתי מאוד שלא ישנאו אותה", היא אומרת. "כי על הבמה גם הגיבור הכי מפלצתי חייב לעורר אמפתיה". העבודה על ההצגה, מציינת אליאן, הייתה עבורה המשך טבעי למחויבות רבת-שנים למחזאות מקורית – מרחב שבו, לדבריה, השחקן לא רק מגלם דמות, אלא גם יוצר אותה מחדש על הבמה. "אם אתה לא יוצר מתוך הבטן שלך, תמיד יהיה ביצירה משהו חסר". אפשר לטעון שכיום דווקא התיאטרון הישראלי נוטה להעדיף מחזות מקוריים, וממעט להעלות קלאסיקות. "העולם משתנה, וגם התיאטרון משתנה. אני בעצמי חוויתי את זה על בשרי. בעיניי אומנות יכולה לצמוח רק מתוך שורשים. אי אפשר לבנות תרבות על חיקויים – לא צרפתית, לא אמריקאית. במשך שנים ניסו כאן למחוק תרר בויות: יידיש הייתה מוקצה, גם תרבות מזרחית. רצו לבנות 'ישראלי חדש'. כשאתה עושה קלאסיקה – הכול כבר ידוע: איפה יצחקו, איפה יתרגשו. במחזה מקורי אתה יוצר את הדמות מאפס, היא לא קיימת קודם. אתה לא 'משחק את הדמות' – אתה הדמות. כשגילמתי את אמנדה ב'ביבר הזכוכית', לא רציתי לראות הקלטות ולא חיקיתי אף אחת. עבדתי מבפנים. זה גם מה שקורה עכשיו ב'אמא'. העבודה עם הלל הייתה פתוחה לגמרי – היינו ארבע שחקניות, נשים חזקות ודעתניות, והוא איפשר לנו להכניס את עצמנו אל תוך הדמויות". את תחילת דרכה זוקפת אליאן למורה שלה, רפאל צבי. "הוא היה שחקן ב'הבימה' ותלמידו של סטניסלבסקי, אבל במסגרת האינטריגות שהיו אז הוא מצא את עצמו כמורה. הביאו אותו לעירוני ז', בית הספר ביפו שבו אני למדתי, והוא הקים שם חוג דרמה. עבורי הוא היה מנטור של ממש. הוא זה שהכניס בי את ההתייחסות למקצוע הזה כאל משהו שהוא מעל החיים – משהו נשגב, קדוש. למשל, אתה יודע למה קוראים לתיאטרון 'הבימה'? בגלל הבימה שיש בבית הכנסת! לא הרבה יודעים את זה. התחושה הייתה אז, בדור ההוא, שהאמנות היא מעין מדרגה מעל החיים". אחרי שעזבה את הלימודים מצאה את עצמה אליאן בתוך האנסמבל של הבימה. "הצטרפתי לקבוצת הצעירים של מתוך ההצגה ״יומן חוף ברייטון״. צילום: כפיר בולוטין 26 , תשפ"ו 2025 ספטמבר המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=