אתה יודע כמה סדרות עשיתי? בכמה סרטים שיחקתי? אם יש שחקנית בעולם שעשתה כמות כזאת – היא בטח קנתה כבר את חצי אמריקה. תראה, כן, אני אשמח אם יציעו לי עכשיו תפקיד בסרט כתוב היטב, אבל עם השנים בניתי קשר עם הקהל, סוג של הסכם ביננו: אני לא מרמה אותם, והם מאמינים לי. אז אני לא מחפשת מה שאין, אלא שמחה עם מה שיש שלי. אני יכולה להשתמש בגעגועים שלי כדי לווסת אותם דרך הדמות. התהליך הזה הוא בעצם לדעת להוציא תכור נה, להעצים אותה, ואז גם לדעת להחזיר אותה חזרה אחרי ההצגה". שיחקת ב'מי מפחד מווירג'יניה וולף' ואת דמותה של מרתה. "במרתה נגעתי בטירוף האמיתי שלי – וזה היה מסוכן. זו הפעם היחידה בקריירה שבה נזקקתי לטיפול אחרי תפקיד. כדי לגלם אישה שמגדלת ילד דמיוני, את חייבת לגעת במוח המטורף שלך. זה כאב גדול, אבל גם הוכחה שכל שאר התר פקידים מבוססים על אותו עיקרון – להביא את עצמי, אבל במינון שאני שולטת בו". יש מיתוס סביב שחקנים טוטאליים, שמאבדים את עצמם בתוך התפקיד. מה דעתך על זה? "זו רומנטיזציה מסוכנת. אנשים אוהבים לספר על שחקר נים שהיו 'מטורפים' והלכו עד הסוף – אבל רובם לא שרדו, לא כשחקנים ולא כבני אדם. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי: כדי להיות שחקן, את/ה חייב להיות האדם הכי שפוי בעולם, אחרת זה לא משחק, זה אשפוז. כשהייתי צעירה , כמו כל האגדות. זה 36 או 28 באמת חלמתי למות בגיל נראה לי רומנטי – כמו האמנים הצרפתים שקראתי עליהם בספרים, שחיו בעוני ויצרו מתוך סבל. אבל כשהתבגרתי הבנתי שהחיים האמיתיים הם המשפחה, הילדים, הנכדים – לא המיתוס". היו לך גם הזדמנויות בהוליווד. למה ויתרת? "פעמיים קיבלתי הצעות לנהל קריירה בארצות הברית, אחרי ביקורות טובות על סרטים שבהם השתתפתי. סירבר תי. ידעתי שאם אשחק באנגלית – אגלם פליטה, לא אמר נדה או מרתה. וגם – לא רציתי לגדל ילדים בלוס אנג'לס. זה לא מקום שמתאים לי. נשארתי כאן, בתיאטרון, במה שבאמת קסם לי". מה את חושבת על היחס אצלנו לאמנים? "אני תמיד אומרת שהמדינה אוהבת את האמנים שלה רק כשהם מתים. פתאום משמיעים אותם, חוגגים אותם. למה לא להעניק את האהבה הזאת בחייהם? הרי תרבות היא נשמת החברה – זה מה שהחזיק אותנו כעם. אבל היום אין לזה מספיק הבנה, לא ביחס ולא בתקציבים". מה את מאחלת לעם ישראל לשנה החדשה? "אני מאחלת לכולנו שהמלחמה תסתיים, שכל החטור פים, הלוחמים והלוחמות ישובו הביתה לשלום, ושנוכל להתחיל בתהליך ריפוי לעם ולמדינה שלי שאני כל כך ⚫ אוהבת". מתוך ההצגה ביבר הזכוכית. צילום: כפיר בולוטין מתוך ההצגה מי מפחד מוירג'יניה וולף. צילום: בית ליסין 29 הסתדרות המעוף מנהיגות. מקצועיות. עשייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=