איפה את מרגישה את זה בא לידי ביטוי? "יש דיסוננס גדול בין האומנים שאנשים רואים בטלר וויזיה – שהם אולי מאית האחוז מהאומנים – לבין אלה ת � מהאומנים מ 99.9% . שלא מצליחים לשרוד את המצב קשים לגמור את החודש. אחרי הקורונה ובעקבות המלחר . היום, אם 50% מה מספר ההצגות ירד משמעותית, עד כדי אתה שחקן צעיר, אתה חייב להשתתף בכמה הצגות במקר ביל כדי להתקיים". את המאבק למען זכויותיהם של האמנים מכירה אליאן היטב מכהונתה כיושבת ראש איגוד אמני ישראל, . "לאחרונה השתתפתי 2022 תפקיד אליו נבחרה בשנת בדיון בוועדה בכנסת, שם באנו לבקש תמלוגים מהטר לוויזיה. נטפליקס, למשל, הם משלמים בהרבה מדינות בעולם, וכאן לא. אמרתי להם: אתם מבינים שזה יכול לעזור מאוד לאומנים? למה שנטפליקס לא ישלמו כאן? אבל יש להם עסקנים ועורכי דין שנלחמים עבורם שלא ישלמו. וזה נורא מקומם, כי זה בכלל לא על חשבון תקר ציב המדינה". למה את חושבת שהתיאטראות בארץ נאלצים לפנות כל כך לכיוון המסחרי? "כי פשוט אין כסף. התרבות בישראל לא מתוקצבת, ולכן התיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצרפת, למשל, יש את תיאטרון הרפרטואר שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולבר רד שעושה בידור – ולשניהם יש מקום, כי המדינה משקיר עה בתרבות המון כסף. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין. "אני בעצמי השתתפתי במשלחות שפנו לשרי אוצר, לראר שי ממשלות, לשרי תרבות – וזה לא עזר. היחיד שבאמת נתן כסף לתרבות היה זבולון המר. הוא הבין שתרבות היא הלב של העם. מאז? כלום. תמיד יש צבא, יש בריאות – ולר תרבות לא נשאר. אז מה קורה? תיאטראות מעלים מחזות מסחריים כדי להתקיים. כל המנהלים הגדולים חברים שלי, וזה לא באשמתם. זה פשוט המצב". את מתגעגעת למה שהיה פעם? "אני לא מתגעגעת לכלום. אתה יודע כמה סדרות עשיר תי? בכמה סרטים שיחקתי? אם יש שחקנית בעולם שער שתה כמות כזאת – היא בטח קנתה כבר את חצי אמר ריקה. כן, אני אשמח אם יציעו לי עכשיו תפקיד בסרט כתוב היטב, אבל עם השנים בניתי קשר עם הקהל, סוג של הסכם ביננו: אני לא מרמה אותם, והם מאמינים לי. אז אני לא מחפשת מה שאין, אלא שמחה עם מה שיש. אני נורא נהנית לעבוד עם ששי (קשת, בעלה – י"א). יש לנו תוכנית זוגית מצליחה בשם 'נוסטלגיה זה לא מה שהיה', שם שמר בוסס על ספרה של סימון סיניורה. אנחנו מופיעים איתה כבר עשרים ושתיים שנה. ששי ואני מגיעים משני עולמות שונים – הוא קיבוצניק מגליל-ים ואני דור שני לשואה. זה ערב של געגועים לשירים של פעם, עם אנקדוטות מחיינו, והקהל צוחק ושר איתנו". העובדה שאת דור שני לשואה מלווה אותך עד היום? "כן, אני מנסה להיות האמא הכי טובה בעולם – אבל יש לי חיסרון: אני חרדתית ברמות מטורפות. בכל מעיל שקל במזומן, שיהיה. אם אני רואה 200 שלי תמצא איזה אמבולנס מרחוק, שנוסע לכיוון הבית של הילדים, אני מיד מתחילה לדאוג. עשיתי פעם תפקיד בסרט הטלוויזיה 'דבר על מקום הימצאם', של חברה שלי נאוה סמל ז"ל. הוזמנתי פעם גם למוזיאון היהודי בפולין בוורשה. דיברתי וביקשתי מראש שלא יוסיפו לשאול שאלות – וכך היה, כי זה פצע פתוח". כשאת נערכת לתפקיד – מה ההבדל מבחינתך בין מחזה קלאסי למחזה עכשווי? "יש משהו בהכנה לתפקיד קלאסי, כמו אמנדה למשל, שמחייב אותי להיכנס לעולם אחר – עולם שלא שייך לי. אבל בסופו של דבר אני מוצאת את הדמות בתוכי. בכולנו יש שלל תכונות – הנדיב, הפחדן, הגיבור, השקרן, הדובר אמת. התפקיד שלי כשחקנית הוא לקחת כמה תכונות כאלה, להגדיל אותן, ולבנות מהן את הדמות. זה תמיד בא מתוכי. אני משתמשת בשדים שלי, בפחדים שלי, בגעגועים התרבות בישראל לא מתוקצבת, ולכן התיאטרון חייב לשרוד איכשהו. בצרפת, למשל, יש את תיאטרון הרפרטואר שעושה רק רפרטואר, ויש את הבולברד שעושה בידור – ולשניהם יש מקום, כי המדינה משקיעה בתרבות המון כסף. בגרמניה אתה יכול להעלות מחזה ארבע פעמים מול קהל נבחר וזה נחשב בסדר, כי המדינה תומכת. פה – אין 28 , תשפ"ו 2025 ספטמבר המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=