במלחמת העצמאות פונו נשות הקיבוץ והילדים לחיפה וליגור. הגברים נשארו להילחם על הקיבוץ מול האויב הירדני. שרון פונתה, והיא זוכרת שהשיירה של חברי הקיבוץ הופגזה. "הילדים הגדולים נסעו לקיבוץ יגור, את הקטנים הביאו לבית הספר 'גאולה' בחיפה", סיפרה בסרט שיצר זוג מהקיבוץ על אותו פינוי. "אני זוכרת אולם גדול עם המון מיטות. אני זוכרת שנורא שמחתי כשאימא שלי באה לבקר אותי". בתקופת מלחמת ההתשה הקיבוץ לא פונה, אבל היה נתון להפגזות כבדות של הירדנים. "ערפאת ישב בירדן עם חבורתו והם כל הזמן ירו", מספרת שרון. "אשדות הייתה מטווחת כי היה פה בסיס של משמר הגבול. היו גם המון מוקשים בשדות, הייתה עגלת בננות שעלתה על מוקש ושני נערים מהקיבוץ ועוד מתנדב נהרגו, אז החליטו להוריד את כל הילדים למקלטים. ככה זה היה שלוש שנים. גונן, יוחאי ויובל, שלושה מילדיי, נולדו לתוך המלחמה. המדינה בנתה לכל משפחה חדר ביטחון". המרחב המשפחתי גדל וכך גם הצורך לשמור את הילר דים קרוב. "זה התחיל מכמה משפחות שלא קיבלו את 'דין התנועה' ולקחו את הילדים הביתה כי פחדו עליהם. ההורים האלה נחשבו מוקצים. היו כמה אסיפות סוערות. אני זוכרת שיצחק מאור, האידיאליסט הגדול של התנועה הקיבוצית (וחבר הקיבוץ), אמר שהלינה המשותפת היא לא אידיאולוגיה אלא הכרח המציאות – צריך להקים את המר קום, לבנות אותו, להפריח את השממה, לבנות חקלאות, תעשייה, זה דרש מאנשים ממש את רוב היום, והעובדה ושמרה עליהם המטפלת, זה 19:00- שהילדים הלכו לישון ב פינה להורים זמן לנוח". שרון משתפת: "דיברתי בעד הלינה המשותפת, אבל הצבעתי בעד המעבר ללינה משפחתית. כנראה גם אני העדפתי את הילדים קרובים אליי". על רולרבליידס במחסני המפעל תהליכי ההפרטה בקיבוץ החלו כבר אז, והגיעו לאחד 1971- משיאיהם כש"לוג מוצרים פלסטיים", המפעל שהוקם ב והיה מהענפים המצליחים והרווחיים בקיבוץ, נמכר בפבר רואר האחרון לחברת פרלן השווייצרית. הרווחים ממכירת המפעל מחולקים בין חברי הקיבוץ לפי הוותק שלהם, כנהוג בתהליכים כאלה. מוסד אשדותי אחר שסיים את דרכו בתקופה האחרונה הוא ספריית הקיבוץ, שאותה הקים מרדכי גלי, אביה של ברוריה שרון. אירוע סגירת הספרייה, שנערך במרץ בחדר האוכל, היה גם אירוע הצדעה לשרון ולפועלה, עם ליווי מור זיקלי של חברת הקיבוץ שרה'לה שרון (אין קשר משפחתי), וגם הזדמנות טובה לשמוע את הסיפורים שלא נכתבו בסר פרים. שרון סיפרה באירוע כי לאביה היה חשוב שהחברים יקראו ספרים מקוריים בעברית וביידיש, ולכן הסידור האלפאביתי על המדפים התחיל מא' עד ת' של הספרות העברית והיידית, ולאחר מכן א' עד ת' של הספרות המתורגמת. ההיסטוריון מוקי צור, חבר קיבוץ עין גב, דיבר בסרטון שהוקרן על הספר ריות הקיבוציות, שהיו מהפכה חלוצית של ממש, בכך שקידר מו קריאה בעברית לא רק של ספרי קודש, והפכו את העברית לשפה נקראת, דבורה, חיה ומתפתחת. עוד סיפרה על הימים שלפני המחשבים, שבהם לכל ספר ולכל קורא היה כרטיס, ומספר השמות על הכרטיס של הספר היה עדות לפופולריות שלו. אחת החברות סיפרה על שירור תי תיקון הספרים של גלי, שהתייחס לכל ספר וספר בעדינות ובאהבה, וחיבר עמודים שנקרעו או נתלשו וכריכות שניזוקו מידי ילדים שובבים. "הקושי הגדול שלי בסגירת הספרייה", אומרת שרון בסרר טון שהוקרן באירוע, "הוא שלא אוכל יותר לתת שירות לחר ברים. מאוד אהבתי לחפש חומרים לחברים, לעזור לתלמידי בית הספר בעבודות שלהם, לקבל את פני הקוראים, את גני הילדים, את 'כישורי חיים' (מכללה לסטודנטים עם מוגבר לויות הסמוכה לספרייה, מ"ה), להיות ספרנית במובן הרחב של המילה. מזה הכי קשה לי להיפרד". . הספרנית ובתו של הספרן המיתולוגי. צילום: דוד טברסקי 83 , ברוריה שרון ברוריה שרון: ״מאוד אהבתי להיות ספרנית במובן הרחב של המילה. מזה הכי קשה לי להיפרד.״ 45 הסתדרות המעוף מנהיגות. מקצועיות. עשייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=