אביו נולד וגדל גם הוא במושב. הוא עוד זוכר את השר נים הראשונות, כשכל שתי משפחות היו שותפות בסוס ופרה. "היה לנו משק עזר, שיהיה ממה לחיות פה. היישור בים היו מנותקים מכל העולם. לא הייתה תחבורה ציר בורית, לא היה כלום פה". הוריו הגיעו לגליל מטריפולי, לוב, אחרי עצירה בכפר יונה. קהילת יוצאי לוב אמרו להם הגיעו 1949- 'ציונות, אתם מיישבים את מדינת ישראל'. ב לעלמה. מפזרים את הביצים המשק התחיל בגידולי טבק. כדי להשקות את המטע היו סוחבים חביות מלאות במים למטע, ושם משקים ידנית עם ג'רה גדולה. "מילדות אנחנו עובדים. לפני שהייתי עולה להסעה לבית הספר, הייתי צריך להוציא את הכבשים למרעה. אימא שלי הייתה מחכה עם הילקוט והייתי צריך לעלות לאוטובוס. אהבתי את זה מאוד". כדי לפרנס את המשפחה, שהגיעה עם קבוצת עולים מלוב להקים את המושב, עבד אביו ימים רבים מחוץ למושב, כטייח. אימו גידלה עשרה ילדים בשממה על גבול לבנון. ג � נטעו את מטעי הא 1968 לאט לאט המושב התפתח. ב- נטעו מטעים נוספים. "הרבה חבר'ה עוזבים 1997- סים. ב את החקלאות כי קשה פה", אומר בצער גואטה האב, "כל יום מתרוצצים בשביל להשיג עובדים ומי שגוזר את הקופון זה הסופר, זה לא אנחנו". מחברי המושב מגדלים בעצמם את לולי המטילות 90% במשק. "אנשים לא משכירים את המכסות שלהם ולא עור שים סחר-מכר", אומר שלום. "קמים בבוקר, נכנסים ללול, אוספים ביצים, מטפלים בעופות. זאת הפנסיה שלהם והם מתכננים להמשיך לעבוד בלול עוד הרבה שנים. בחקלאות אי אפשר לעבוד מהחודש הזה לחודש הבא. צריך להשקיע להרבה שנים קדימה. בלי זה אתה לא מתקדם. כך גם מבר חינת המחשבה לעתיד. "לאישתי, שהייתה גננת, יש פנסיה וקרן השתלמות. הפנסיה שלי מושקעת בלול. זה יאפשר לבן שלי להמשיך 2014- במשק, להמשיך לעבוד ולהתפרנס מהחקלאות. ב בניתי לול חדש, בהתאם לרפורמה שהייתה אז. סיימתי לשלם את ההשקעה רק בשנה שעברה. הכנסתי שם מכור אלף שקל שצריך 50-40 נה לאיסוף ביצים, וזה עוד איזה לשלם. בינתיים העבירו עוד רפורמה שדורשת לבנות לור לים אחרים. אלה לא דברים שקורים בקצב של רפורמה כזאת או אחרת. אנחנו ממשיכים להשקיע בעדר, בלול, במטעים. אנחנו אנשי חקלאות". הוא מלטף עגל שמבר קש את קרבתו. "המסכן ננשך על ידי זאב בשטח המרר עה. אבל אנחנו משקמים אותו ושומרים עליו. הוא יהיה בסדר. אם אין אמונה אין עתיד. אנחנו לא מוותרים על כלום". עבור שמעון הצעיר, העבודה במשק עם אבא שלום הייתה טבעית. "אבא הבין שבחקלאות אתה חייב לפזר את הביצים, לא לשים את כולן בסל אחד. לפזר את הסיכונים. חקלאות זה תחביב יקר מאוד ומסוכן". גואטה מנהל את המשק עם אביו כבר שלוש שנים. "הייתה תקופה שחשבתי להיות אדריכל נוף. ההורים כל הזמן אמרו לי, 'תלמד מה שאתה רוצה, רק תלמד'. הלימודים היו מער ניינים וכיפיים. סיימתי לימודי אדריר כלות נוף במכללת תל-חי. אני יכול לשבת שעות על המחשב ולייצר הדר מיות לתכנון נוף. אבל בתחום הזה אפשר למצוא עבודה בערך בקו מחיר פה, נצרת, דרומה". הוא עבד חודר שיים במשרד בחיפה, אבל מהר מאוד הבין שהנסיעות והישיבה תשע שעות על כיסא אינן בשבילו. "נתתי את הצ'אנס. ניסיתי לעבוד בתחום, אבל הבנתי שאני נמשך למשק. עכשיו אני מנסה קצת, בקטנה, גינות פרטיות, בזמן שלי. עכשיו עם המלחמה, לא יודע כמה זה יוכל להתפתח". כל חייו חי במושב. אחרי הצבא ניסה לגור בתל אביב, אצל קרובי משפחה. "לא מצאתי את עצמי בעיר וחזרתי הביר תה אחרי חודש, בלי להסתכל לאחור". שלום גואטה והפרות. צילום: דוד טברסקי 50 , תשפ"ו 2025 ספטמבר המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=