ב 100- שנה האחרונה התגבשו בישראל יותר מ קהילות המורכבות מצעירים שבוחרים לחיות ביישובים בגבולות הארץ במסגרת קבוצתית או קהילתית. לצד התנדבות ומשימות בקהילה לטר ווח של שנה או מספר שנים, הם מגיעים לשם כדי לבחון אפשרות אמיתית לחיים באזור. הצורך של הצעירים להר עניק משמעות חדשה לחיים בארץ משתלב בהכרח של היישובים לחדש את מרקם החיים הצעיר, ולאייש משרות שבלעדיהן החזרה מהפינוי לא תהיה אפשרית. כך נולד סטארט-אפ חברתי: קבוצה משימתית מכוונת לגבולות ישראל. כיום פועלות בדרום ובצפון כמאה קבוצות כאלה. י � . כישורים מקדמיים: חינוך, ט 35 עד 20 : הגיל הנדרש פול, חקלאות. אבל גם אם כל מה שיש זו נכונות לבחון ברצינות אפשרות של חיים ביישובי הגבול, יש על מה לדבר. הם מגיעים מכל הארץ בקבוצות שמתגבשות תוך כדי תהליך של סמינרים והכרויות, כדי לגבש קבוצה שתר עמוד בשתי מטרות עיקריות: להוות משענת אחד לשני בחיים ממושכים בפריפריה שעדיין נמצאת במלחמה; ולהיות חלק מכוח עבודה שיאפשר למשפחות צעירות, המרקם העיקרי ביישובי הגבול, להחזיר את ילדיהם למסר גרות ואת הכלכלה לפעולה. "באנו פשוט להיות עבורם" "זו הייתה החלטה מהירה, ללא התלבטות. האמת שלהר גיע לקיבוץ היה חלום שלי כבר הרבה מאוד זמן", קובעת ), ממצפה 21( נחרצות, וללא שמץ של מבוכה, אליה לייסטן רמון. על פניו, קשה לחשוב על משהו שיגרום לא לרצות בית, דשא, שקט ומרחבים. אבל הדברים נהיים מורכבים יותר כשמבינים את יעד החלום – קיבוץ אורים בעוטף עזה. "הייתי תצפיתנית במוצב כיסופים, וכל הזמן היינו מטיילים בשטח הקיבוץ. החיים כאן נראו לי כחיים פשור טים וכיפיים, מלאים בנוף, קהילה ושקט. אמרתי לעצמי כבר אז, כשאני משתחררת אני הולכת לעבוד עם ילדים בקיבוץ פה באזור." יש שיגדירו את לייסטן משוגעת, אבל לפחות היא לא לבד. לקיבוץ היא הגיעה ביחד עם קבוצה של צעירים, אידיאליסטים לא פחות ממנה, דרך ארגון קדמה, ששם לעצמו מטרה לחזק את ההתיישבות בגבולות ישראל. לדר בריה, היא הרגישה שבתקופה הזו של החיים, היא צריכה שהם יורכבו ממשהו מעט אחר מרק טיול במזרח ועבודה בקייטרינג. חברי הקיבוץ מספרים ששני תהליכים עיקריים דחקו החוצה, והפכו את לייסטן 40 עד 20 את הצעירים בגילי וחבריה למצרך יקר. תהליכי ההפרטה הממושכים שהר פכו את הקיבוצים למושבות של משפחות עם ילדים 7- קטנים ותושבים מבוגרים, וההתאוששות האיטית מ באוקטובר, שהותיר את האזור פגוע וחסר ודאות. "לא באתי לפה להציל את הקיבוץ, והם גם לא צריכים את זה", היא אומרת, "באנו פשוט להיות עבורם". היא עובדת בענף החינוך של הקיבוץ, שכמו כל המועצה, עובד שעות נוספות בהחזרת מערכות החינוך לתפקודן. לצד העבודה היא לוקחת חלק בעוד שלל מיזמים, מטיפוח גינות ועד ארר גון אירועי תרבות. אבל, היא מתעקשת, לא מדובר רק בפר עולות קוסמטיות. הגעת הצעירים נשענת על צורך מהותי של הקיבוצים, שלחלקם טרם שבו כל תושביהם. ההגעה לקיבוץ כחלק מקבוצת צעירים הקלה את המער בר. קשה עד בלתי אפשרי להגיע לבד לקיבוץ בעוטף במטר רה לחיות בו, בטח לצעירים בגיל שלנו", מסבירה לייסטן, "הקיבוצים רוצים משפחות, ילדים ובתים. אי אפשר סתם לבוא להשכיר דירה ולבדוק אם החיים מתאימים. קדמה מאפשר לנו את הביניים". "אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה" "אנחנו נהיה מה שהקהילה צריכה, בקצב שלה. איפה שמבקשים, אנחנו נמצאים. איפה שחסר, אולי יוזמים", ) מתל אביב. מבחינתו, ההכרעה 26( אומר אוריאל גראוס להגיע לעוטף, לקיבוץ מפלסים, חייבה גישה משימתית – לכן בנוסף לעבודתו כמורה בשער הנגב, הוא החליט להיכנס לוועדת התרבות של הקיבוץ. "חגיגות הפורים היו פה מחלוקת אמיתית, מה, לחגוג כשיש חטופים? המון מסיבות פה בוטלו והיכולת להתמקם במתח הזה דורשת הרבה מאוד רגישות". גראוס, שנמצא בקיבוץ כבר מספטמבר, מספר שחלק מהתושבים עדיין לא חזרו, ולא מסתיר שלצד קבלה מסר בירת פנים ("הם מופתעים כל פעם מחדש שצעירים בוחר רים להגיע לפה"), ישנה גם חשדנות מסוימת לגבי נכונות הצעירים להישאר. מהבחינה הזו, הוא מרגיש שלו ולחבריו בקהילת 'תורנו', שמלווה על ידי תנועת דרור-ישראל ומונה כשלושים חברים שמתגוררים במספר קיבוצים באזור, יש יתרון מובהק. "זה אזור קשוח, שכוחו באנשים שנמצאים אחד עבור השנייה. אני רציתי להגיע לעוטף, וזה עזר לי לא לעשות את זה לבד. כקבוצה יש לנו פה מטרה משותפת: להיות חלק במרקם החברתי המתחדש של הנגב המערבי". ,)30( אחת מחברות הקבוצה של גראוס היא מאיה רוסק מתל אביב במקור. בתחילת המלחמה היא נכנסה לעזור באגף החינוך של המועצה האזורית אשכול ותוך כדי החר ליטה להעביר את עצמה לקיבוץ רעים. "מבחינתי זו לא שנת שירות. אשכול זה הבית שלי היום ולעתיד הקרוב. אבל לבד לא הייתי יכולה לעשות את המעבר הזה. הקבור צה מבחינה זו היא משענת". 56 , תשפ"ו 2025 ספטמבר המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=