בתור מישהי שנמצאת עמוק בחיי הקהילות, היא אומר רת שהבחירה להיכנס לתוך החיים של אנשי האזור היא תובענית, בעיקר ללב. "אי אפשר להתעלם מזה שיש פה עוד הרבה אנשים שלא חזרו. אין רגע שהיעדרם של החר טופים לא מורגש פה. זה קורה בעוצמה שאי אפשר בכלל להתחיל להסביר. כל סרטון שיוצא מטלטל, כל הפגנה במוצ"ש. בלוויה של הביבסים כל המדינה נעצרה, אבל פה אי אפשר היה לנשום." והאווירה הזו לא מרתיעה מלהישאר פה? "אני מרגישה שמשימת חיינו היא פה. מי בחינוך, מי בחר קלאות. אפילו סתם לגור פה ולספוג מעט מהכאב ומהתר חושות האלו. זו לא בחירה קלה, אבל זו בחירה". יש לך חששות ביטחוניים לגור פה? "חברה מהעוטף אמרה לי – אני מתה שיבואו עוד אנר שים כמוך, אבל אני לא רוצה שתהיו הבשר תותחים הבא. אני לא מזדהה עם הגישה הזו. אני אישית לא מרגישה חוסר ביטחון, אבל ברור לי שביטחון זה דבר מחייב עבור עתיד המקום. מכעיס אותי שבכל מה שקשור בשיקום, שמים את הצמיחה הדמוגרפית בראש סדר העדיפויות. קודם כל, חייבים שיהיה פה ביטחון. "מעבר לכך, בשביל שיהיה פה עתיד עבור המוני צעיר רים, צריך קודם כל שיחזרו החטופים. אני בכלל לא מבינה איך אפשר לדבר על קליטה המונית של צעירים חדשים בזמן שיש צעירים מפה שנמצאים עדיין בעזה". בעוד הבומים מהלחימה מרעישים את חדרו הקטן של גראוס בשכונה הצעירה של הקיבוץ (בלילה זה עוד הרבה יותר רועש) הוא מספר שזו הייתה אחת הסיבות למעבר – הרצון לא להיות מנותק. "בתל אביב אני כבר שומע חור דשים שהמלחמה הסתיימה. פה להחלטות הממשלה יש השלכות על בשרך. כשגרתי בתל אביב לא חשבתי שאצא משם לעולם. היום אני מפקפק אם אי פעם אחזור". "הייתי בהלם מכמות הפניות" למרות הבומים, החטופים, הפריפריה וחוסר הוודאות הכללי, ראשי התוכניות השונות להתיישבות בעוטף מספר רים על ביקוש עצום. "הייתי בהלם מכמות הפניות", מספר שי אילן, מנכ"ל ארגון תוצרת הארץ, שמאגד תחתיו מספר מיזמי התיישבות של צעירים. "אתן לך דוגמא קטנה: פתר חנו את ההרשמה לתכנית הצפון שלנו ביום שאחרי הירי למטולה במרץ, והייתי בטוח שניפול בגדול. טעיתי – פנו מאות." "שבעה באוקטובר גרם לאנשים לשאול הרבה מאוד שאלות מהותיות על החיים", אומר ליאור קינן, מנכ"ל קדמה, שמסתובב בין כנסי צעירים כבר יותר משנה ומר קשיב לקולות שעולים מהשטח. "זה דור שחווה מלחמה אכזרית, טבח נוראי. אסון היסטורי. זה גורם לך לשאול את עצמך מי אתה, מה אתה באירוע הזה – ומתוך זה עולה רצון אמיתי לעשות משהו בחברה". אילן בטוח שלא מדובר בשיגעון חולף או זלזול בסכנות, אלא בניסיון לתת תשובות טובות לשאלות החיים בצל מלחמה מתמשכת. "כמובן שיש פה רצון להתגורר מחוץ לעיר וחיי קהילה משמעותיים. אבל אנחנו מביאים את ה'אקסטרה' – משמעות, ציונות והזדמנות אחת, חד פער מית, לעשות את זה". "בעוטף חייבים להתמודד עם שאלת החיים בארץ בכלל", מסביר מורן ליש, רכז תוכנית 'תורנו' בעוטף, "זה נכון בכל מקום, אבל פה קשה יותר לטשטש את זה. יש הרבה מאוד צעירים שרוצים להגיע לעוטף, אבל לא בהכר רח יודעים איך לעשות את זה, וכאן נכנס סיפור הקבוצה – לא להופיע בקיבוץ בתור סתם אדם לא ברור, אלא חלק מקבוצה עם מטרה ונכונות להישאר". מתיישבים יחד בקריית שמונה: "יש פה אנ־ שים בראש שלי, שבאים לשנות ולהשפיע" לצד העוטף, צעירים וקבוצות רבות בחרו להגיע לגליל העליון. "לחיות בקרית שמונה זו מבחינתי אידאולוגיה – אני רוצה אותה בכוונה, על פני המושבים והקיבוצים", ), במקור מהמרכז, אבל 27( אומרת קיארה מרים בילו כבר שנים תושבת הצפון. היא עברה בעקבות הלימודים והרצון להתרחק מהמולת המרכז. פינתה את עצמה עם תחילת המלחמה, עבדה עם התושבים המפונים בתכנית הפינוי של העיר ולבסוף החליטה לחזור יחד איתם, הפעם דרך תוכנית 'תורנו' בצפון – אותה היא מגדירה כ"קהילה בלי מאמץ". "רוב החברים שלי מקריית שמונה בחרו שלא לחזור לעיר", אומרת בילו, "הם התחתנו, מצאו עבודות משתלר מות או פשוט סיימו פה את התואר ולא מצאו סיבה להמר שיך". אבל היא הרגישה שהטבע והקהילה מושכים אותה בחזרה, והתוכנית ענתה לצורך לא לעשות את זה לבד "אני כבר לא סטודנטית צעירה, אין לי כוח לחפש חברים חדשים בברים. ופה יש אנשים בראש שלי, שבאים לשנות ולהשפיע". "יש כבר גל חזרה אבל בוא נראה כמה זמן הוא באמת יחזיק", מספרת בילו על מצבה של העיר כיום, "כולם פה זוכרים איך אחרי מלחמת לבנון השנייה הייתה הרבה אופר טימיות, שאחריה באה נפילה כואבת ושנים של שיקום". בחודשיים האחרונים היא מובילה תכניות הקשורות לשיקום העיר. "אני מאמינה בקרית שמונה, יש לה יכור לת להפוך לעיר הכי חזקה באזור. אבל עם כל הכוונות הכי טובות, זה לא יכול להיות תלוי רק בקבוצות צעירים אידיאולוגיות. המדינה חייבת להיכנס לסיפור, להשקיע ולייצר תמריצים לאנשים לעבור". 57 הסתדרות המעוף מנהיגות. מקצועיות. עשייה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=