חלוציות חדשה בכפר סאלד סביב מעיין קטן ליד קיבוץ כפר סאלד מתאספת קבצת צעירים עליזה. קשה להאמין שעד מספר חודשים בלבד, הוא עוד היה יעד הפגזות מרכזי באזור וכעת משמש את החבורה, שהגיע לפה מכל הארץ לבחון ברצינות חיים בור גרים באזור – כמקום למנוחה ומפגש אחרי יום עבודה "זכיתי לקחת חלק בפריחה המחודשת של הגליל הער ), "אני מרגיש שאני חי 26( ליון", מספר דניאל יבדוקימוב בתקופה של חלוציות חדשה, שמשמעותה לחיות במקום שבו הגבול מעבר לקיבוץ. זו הישראליות מבחינתי". עבור יבדוקימוב, המעבר לקיבוץ הצפוני הגיע לאחר התלבטויות ארוכות על המשך דרכו, מעין 'הכול או כלום'. "כבר היו לי תכניות לרדת מהארץ", הוא מספר. כשהחליט לנסות לחפש דירה ביישובי הצפון, הוא נתקל ביחס מנור כר. "לעבור לבד זה קשה, קיבוצים מחפשים משפחות עם ילדים, ואני עוד לא שם". כמו בעוטף עזה, כך ביישובי אצבע הגליל, שהתושבים התחילו לחזור אליהם רק בחודש שעבר, הגעת הצעירים עונה על צרכים משמעותיים של היישובים והקהילות. לצד המחסור הניכר בידיים עובדות בחינוך, חקלאות, הגיל הרך ותמיכה בתושבים ותיקים, יש צורך באנשים צעירים שפשוט יסתובבו במרחב. "יש פה מחסור משר ). במקור 28( מעותי בכוח אדם", אומרת לב אלקסלסי מהמרכז, אך כבר מספר שנים גרה עם בן זוגה בקיבוץ דן ומרכזת את התכנית של קדמה בכפר סאלד. "קדמה מציעה מלגה, אבל הכסף הוא לא הסיבה העיקרית שבר שבילה אנחנו באים. יש פה רצון להיות חלק ממשהו משר מעותי ולקחת חלק בחיי קהילות הגליל גם לאחר המלגה והלימודים". "כדי שיהיה טוב פה – צריך להיות פה" החיים הצנועים, הפריפריה הרחוקה, והחשש המאוד סביר משובה של המלחמה לא מרתיעים אותם ואפילו להפך, מעניקים משמעות. "אני הבנתי על עצמי שאני רוצה ) שהגיע 28( להיות האדם הזה שגר פה", אומר שיר זכאי גם הוא לצפון לפני מספר שנים ורוב המלחמה נשאר באר זור, נע ונד בין המילואים לבית המופצץ בקיבוץ עמיר. "סוף המילואים יצר אצלי רצון לחיים משמעותיים יותר, והביחד הוא מענה לזה. זה לא סתם לשכור דירה ולעבוד. אני משר תדל לעזור ולתת יד כמעט בכל פרויקט פה בקיבוץ, וזה כיף גדול – רואים אותנו ואוהבים אותנו". אלקסלסי, רכזת התכנית בסאלד, מספרת שלאורך המלחמה, הקיבוץ היה הלכה למעשה הגבול הצפוני של ישראל – הנקודה הכי צפונית שלא פונתה, וספגה ירי קשה ופגיעות בקיבוץ. הצעירים שנשארו בו לאורך אותו הזמן סייעו לחברי הקיבוץ בשלל משימות יומיומיות שנר דרשו בשל המצב המורכב. "אני מסתכל על חברי הקיבוץ פה בהערכה, אפילו בהערצה", אומר יבדוקימוב, שעובד בחינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ, "אלו שמבקרים את ההגר עה שלנו לפה מתלוננים הרבה על החינוך בפריפריה, אבל אני פשוט לא מקבל את זה. בשביל זה בדיוק אנחנו פה, להישאר ולקחת אחריות שיהיה פה חינוך איכותי עבור כולנו". "כדי שיהיה טוב פה, צריך להיות פה", פוסקת אופיר ), שהגיעה לכפר סאלד לפני שנתיים מהמרכז. 28( גילון מבחינתה, העתיד שלה הוא בצפון. "קשה לי עם הדיבור הזה בפרהסיה של 'ירידה מהארץ' שהתחזק עם המלחר מה. סליחה, אבל אם אנחנו לא נגור פה, מי יגור פה? אני הייתי פה כל המלחמה, כן, היה מפחיד. סוגיית הביטחון עולה הרבה, ואני לא תמימה, ברור לי שמלחמה עתידית היא תרחיש סביר. אבל אני מזכירה לכל מי ששואל אותי למה אני פה שמלחמה היום זה בכל אזור בארץ. אני בוחרת ⚫ שהאזור שלי יהיה כאן". אליה לייסטן. זו היתה החלטה מהירה, ללא התלבטות. להגיע לקיבוץ היה חלום שלי כבר הרבה זמן. צילום: דוד טברסקי אוריאל גראוס (מימין), מאיה רוסק ומורן ליש. ״כשגרתי בתל אביב לא חשבתי שאצא משם לעולם. היום אני מפקפק אם אי פעם אחזור". צילום: דוד טברסקי 58 , תשפ"ו 2025 ספטמבר המעוף ״שלך״ לגמלאי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=