עם פטירתו של הרב שטיינמן, אנשים רבים שאינם חרדים העלו שאלות כמו: במה הוא היה גדול, בפסיקה? בחידושי הלכה? חיבר חיבור תורני יוצא דופן? במה בדיוק? באיזו משרה הוא כיהן? לבסוף נמצאה הפואנטה: סגפנותו ויושרתו. זה תפס בעולם התקשורת. ורק זה.

אלא שהשואלים לא מבינים דבר אחד: לא המשרה, לא החיבורים, לא הפסקים ולא ההנהגה האישית, לא אלה קובעים מיהו 'גדול' ומנהיג. כמו בכל חברה, יש כאן משהו חמקמק ועלום, סוציולוגי ופוליטי, המביא אדם לעמדת הערצה. לא התפקיד קונה את מאות אלפי המעריצים, גם אישיות ייחודית לא, וגם פסקים וחיבורים מדהימים לא. מה כן? התהליך העלום הזה שבונה בהדרגה דמויות נערצות, ובזמננו יש לתקשורת חלק מכריע בכך. זמרים נערצים הם לא בדיוק אלה בעלי הקול היפה ביותר והמלחינים את הלחנים היפים ביותר. הערצת המונים זה לא רק הכריזמה, לא רק ההישגים ולא רק המוצר, זה הכל ביחד ועדיין זה חמקמק ודורש הרבה מאד יחסי ציבור.

אבקש להציג כאן את ה'גדול' כמרכיב עיקרי בזהות החרדית. אין כמובן תהליך בחירה רשמי, והוא גם לא מגיע לעמדת הנהגה בשל הכישורים וההישגים והתכונות האישיות. יש לו גם את זה, אבל אין בזה די בכדי להסביר את עלייתו של 'גדול הדור'. רבים הם תלמידי החכמים בעלי תכונות נדירות והישגים מרשימים שלא הפכו למנהיגים. התהליך דומה קצת לעולם הסלבס. אין מרשם בדוק כיצד מגיעים לזה. ברור שמדובר בתהליכים סוציולוגיים, והרבה הרבה תקשורת.

החברה החרדית במאה העשרים הפכה להיות פוליטית ומתוקשרת, יש גבולות גזרה ויש זהות בעלת מרכיבים ברורים. מאז ראשית המאה העשרים, התקשורת הפנים-חרדית היא זו המקדמת את ה'גדולים', החל ב'חפץ חיים' (רבי ישראל מאיר הכהן מראדין) שנאם נאום מתוקשר ב'כנסייה הגדולה' של אגודת ישראל בוינה בשנת 1923, וכלה ברבנים השונים הניבטים מכל כיוון במדיה החרדית הצבעונית של ימינו. אחר כך כבר באים הסיפורים מפה לאוזן, הערצה גוברת, אנשים משחרים לפתחו ומבקשים ישועות ועצות, בשלב הבא מופיע שמו על הוראות ועל החלטות ציבוריות, וכך נבנה בהדרגה 'גדול הדור'.

מאז ה'חפץ חיים' וה'חזון איש', יש לליטאים תקן בשם 'גדול הדור' שהמאייש אותו הוא בעל 'דעת תורה'. כאשר נפטר האחד מיד מונח הכתר על האדם המסומן אחריו, שכבר הוכיח מעורבות ציבורית וכישורים כאלה ואחרים, ואת העבודה עושים התקשורת והמערכות הפוליטיות והחברתיות כאמור. מכאן ההסבר לגילאים המופלגים שבהם צצים מול עינינו הגדולים הליטאיים בזה אחר זה. נוצר מצב שהתקן חייב להיות מאויש תמיד, כי הוא נותן תוקף לזהות החרדית הליטאית, כשם שבציבור החסידי מעניק האדמו"ר את התוקף לזהותו החסידית של היחיד.

הנער והנערה החרדיים דהיום אפופי תקשורת, וזהותם מוקפת ונבנית סביב 'גדולים'. הזדהותם עם דמות אחת או שתיים מתוך הגלריה היא כדרך של הזדהות עם מותג. ה'גדול' של החוג שלנו מונכח כל הזמן בעיתונות שלנו, היומית והשבועית, במודעות הרחוב ובעלונים השונים, המביאים לידיעת הנוער והמבוגרים את שלל הוראותיו והנהגותיו. קיימות אף חוברות מיוחדות שכל עניינן הוא 'פפארצי גדולים' מכל זווית אפשרית, בביתם, בתפילתם, בלימודם ובחגיהם. כללו של דבר, היחיד החרדי פוגש את ה'גדול' ומעצים את דמותו במוחו באמצעות כלי תיווך עצמתיים. שנים יכולות לחלוף עד שהוא פוגש בו פיזית, וגם זה רק לברכה חטופה, לנגיעה, להצצה מרחוק. במקרים מסוימים הוא חוזה בו מעל במה ומביט בו מרחוק בהערצה, והאקסטזה אינה שונה מזו של אלילי במה אחרים המופיעים מול קהלם. 'להבדיל' כמו שאומרים.

יובהר שוב, אינני בא לטעון שה'גדולים' מופיעים רק כתוצאה מתהליך אקראי ואינם אנשים גדולים במעשיהם ובהנהגתם. הם אנשים גדולים ללא ספק, אך לא רק הם, יש רבים וטובים גאונים בתורה ומושלמים באישיותם, שאינם הופכים למנהיגים, אפילו לא זוטרים. ברור שתמיד יש את המעגל הקרוב שמקבל מן ה'גדול' השפעה רוחנית ישירה, אבל הדברים כאן מתייחסים למעגלים הרחבים, שהם הרוב, הקובע והמקבע את הדמות לדורות.

הרב אהרון לייב שטיינמן ז"ל. (צילום: יעקב נחומי / פלאש 90).

ועכשיו ספציפית לרב שטיינמן: לא למדתי אצלו, אבל שני אחיי כן. עשרות שנים הוא עסק בהוראה והשמיע שיעורים, (בעברית, אלא מה) ואלפי צעירים בגיל ההתבגרות עברו תחת ידו. דמותו הרחימאית ופיקחותו הרבה הפכה עבורם סוג של דמות אב, והוא המשיך ללוותם בהמשך חייהם, בעצה, בשידוכים, בחינוך ובכל דבר. כך שלמעשה הוא תפקד כאבן שואבת לאלפים עוד בטרם הפך ל'גדול' המכריע בענייני ציבור ופוליטיקה. כך אני זוכר אותו, בעל 'דעת תורה' זמינה יותר מאשר הרב שך והסטייפלר, כזה שניתן לערב אותו בפרטים הקטנים.

בשנים האחרונות הוא מצא את עצמו מפקח ישירות על ציבור ליטאי הזקוק לדמות מופת, דרך עיתונו 'יתד נאמן' ודרך הוראותיו הפוליטיות והציבוריות. כמו 'גדולים' אחרים הוא שידר שהמנהיגות הונחה על כתפיו לא ממש ברצונו, ועל כן הוא יעשה בעיקר כדי שהחרדיות תשרוד ולא יותר. הוא תפס אותה כאקסלוסיבית אך גם כזקוקה להגנה מתמדת, בוודאי שלא תוקפנית ולא תובענית, כדרך שעושה 'הפלג הירושלמי' שמרד בו.

בהתאם לכך הוא ידע להפריד בין הראויים לאקסלוסיביות זו לבין אלה הנושאים אותה לשווא. לאחרונים הוא ממש בז. הוא גם ידע להפריד בין הוראה לרבים לבין הוראות ליחיד, שהיו תמיד פשרניות יותר. אפשר להבין את הפיצול הזה במקרה בו מונחת על כתפיך אחריות למורשת דורות מחד, ואחריות כלפי יחיד מאידך. כמנהיג ציבור הוא התנגד בכל תוקף לכל איום שיפורר את 'עולם התורה', אבל יחד עם זאת בשקט בשקט הוא כיוון יחידים לעשות את המתאים להם ספציפית. הייתה בו קצת ציניות, שנינות שובבה, ולכל אתגר הוא התייחס באופן ענייני, מפוכח, לעתים אפילו מפוכח מידי עד שתשובתו הפתיעה את השואל בנון-קונפורמיזם שלה.

מה לא נכתב ונאמר עליו מאז פטירתו לפני כשבוע. ה'באז' התקשורתי היה עצום, ובכך לא היה לו אח וריע בפטירת 'גדולים' קודמים. אפשר להבין זאת, משום שמרגע לרגע אנו הופכים מתוקשרים יותר ויותר. גם החרדים מסתובבים במהירות גוברת והולכת על סחרחרה זו, ישנן אינספור רשתות חברתיות, קווי 'נייעס' וכמובן את אתרי האינטרנט החרדיים. מסע ההלוויה סוקר היטב, כתבות ואולפנים פתוחים בלי סוף. האם זה מה שהוא רצה? לא, אבל ככה זה. כמו שאר ה'גדולים' הוא הופקע לטובת הציבור. בכל מקרה היה זה אירוע תקשורתי בעל מסרים חיוביים, כאשר במוקד ניצבת דמות מופת ראויה לחיקוי, והלוואי שכך נראות היו כל חדשותינו לבקרים. שאפו לציבור החרדי שזכה להביא דמות שכזו לקדמת המסך, ולו לרגעים. בעולמנו המערבי התזזיתי זה גם משהו.