אי השוויון העולמי גדל בעקבות מדיניות נבחרת – כך עולה מדו"ח אי השוויון לשנת 2018 אותו פרסם צוות מחקר המורכב מכלכלנים בעלי שם עולמי. תומאס פיקטי, העומד בראש צוות הכלכלנים, פרסם לפני מספר שנים את הספר זוכה הפרסים "ההון במאה ה-21" העוסק בנושא. לפי המחקר, בעשורים מאז שנות השמונים הלכו חצי מפירות הצמיחה ל-1% מהאוכלוסייה.

לעומתם, החציון התחתון העולמי לא חווה עליה משמעותית בשיעור הכנסותיו בתקופה זו. מהדו"ח עולה כי מאז 1980 מתרחשים שני תהליכים מקבילים – האחד הוא התעשרותם של בני מעמד הביניים במדינות המתפתחות, והשני הוא צמצום בהכנסותיהם היחסיים של מעמד הביניים במדינות המערביות. שיעור הכנסתו של מעמד הביניים המערבי הצטמצם, ורבים מאלו שהיו מוגדרים בעבר כבעלי הכנסה בינונית במערב, מוגדרים היום כבעלי הכנסה נמוכה.

צוות החוקרים בראשות פיקטי מראה, שוב ובאופן ברור, כי מאז תחילת שנות ה-80 עולות רמות אי השוויון בעולם, ואלו כמעט מגיעות לשיעורים בהם עמדו בתחילת המאה ה-20. חמשת החוקרים בדקו את התפלגות ההכנסות בין מעמדות ההכנסה השונים במדינות ברחבי העולם. השאלה עליה ניסו החוקרים לענות היא – איזה חלק מתוך כלל ההכנסה הלאומית הולכת לכל עשירון? בתוך כך מבדילים החוקרים בין שני סוגי הכנסות: הכנסות משכר והכנסות מהון. הכנסות משכר נמדדות ע"י גובה המשכורת של היחיד, לעומת הכנסות מהון, הנובעות מהחזקת נכס כזה או אחר – מניה, השקעה או נדל"ן.

המחקר מצביע על גידול מתמשך באי השוויון העולמי מאז שנות ה-80, אם כי הקצב בו תהליך זה מתרחש משתנה ממדינה למדינה. החוקרים קובעים כי במדינות המערביות התרחש "היפוך מגמה" בכל הנוגע לאי שוויון, היות ומתחילת המאה ה-20 ובייחוד מאז סיום מלחמת העולם השנייה, הונהגה בהם "מדיניות מגבירת שוויון" – מדינת רווחה, שיצרה מנגנון חלוקה שוויוני יותר של העושר. מאז שנות השמונים הולכים ונעלמים מנגנונים אלו בכלל המדינות המערביות, והמחקר מראה כי ככל שתהליכי פירוק מנגנוני הרווחה מואצים יותר – כך עולה קצב הגידול באי השוויון.

שיעור ההכנסות של העשירון העליון בארה"ב מתוך כלל ההכנסות מאז 1913. (נתונים: דו"ח האי שיוויון)

בארה"ב חל הגידול הקיצוני ביותר באי השוויון מאז שנת 1980. בעוד שבתקופת מדיניות הרווחה עמד שיעור ההכנסות של המאיון העליון (1% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) על 10% מכלל ההכנסות, זינק שיעור זה ל-22% בשנת 2016. תהליך זה מלווה, כמובן, בירידה בשיעור הכנסתם של חלקי החברה בעלי ההכנסה הנמוכה יותר. כפי שניתן להבין מהגרף, בעוד שבשנת 1980 עמדה הכנסתם של מחצית האוכלוסייה האמריקאית על כ-21%, כיום עומד שיעור זה על 13% בלבד. זאת לעומת מדינות אירופה, בהן גם גדל שיעור ההכנסה של המאיון העליון, אם כי בשיעור נמוך בהרבה: מ-10% בשנות מדינות הרווחה, עלה שיעור הכנסתם ל-12% בלבד.

ברמה העולמית עולה מהמחקר כי אמנם הייתה צמיחה במהלך עשורים אלו, אך כמחצית ממנה הלך ל-1% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר. 90% מהאוכלוסיה העולמית (כלל העשירונים מלבד העליון) לא חוו בממוצע שיפור או הרעה במצבם. עם זאת, בדיקה נוספת של הנתונים מעלה כי יציבות זו בהכנסה הממוצעת של מרבית אוכלוסיית העולם מורכבת מירידה בשיעור ההכנסות של מעמד הביניים במדינות המערביות, ובייחוד מדינות הרווחה לשעבר,שמתקזז עם עלייה בשיעור ההכנסות של מעמדות הביניים במדינות המתפתחות.

ההפרטות – העברת הון מידי בציבור לידי העשירים ביותר

החוקרים מקדישים פרק מיוחד להפרטת הנכסים של מדינות הרווחה לשעבר והשפעתה על אי השוויון במדינות אלו. לטענת החוקרים, מהוות ההפרטות העברה של הון מידי הציבור לידי העשירים ביותר בחברה, ובכך מגבירים את אמת אי השוויון.

הכנסות המאיון העליון לעומת החציון התחתון בארה"ב, 1980-2016. (נתונים: דו"ח האי שיוויון)

עפ"י הדו"ח, במדינות בהם התקיימה מדיניות רווחה לאחר מלחמת העולם השניה, עמדו בשנת 1970 שיעורי ההכנסות מהון פרטי מתוך כלל ההכנסות הלאומיות על 20-35%. זאת לעומת המצב במדינות אלו כיום, בו עומד שיעור זה על 40-70%. לעומת זאת, באותה התקופה חלה ירידה משמעותית בשיעור ההון המוחזק בידי הציבור, כאשר הפער שבין נכסים ציבוריים לחובות הפך לשלילי במדינות כמו בריטניה וארה"ב. בבריטניה ירד שיעור ההון הציבורי משיא של 30% מכלל ההון במדינה, למצב בו סך החובות הציבוריים גדול משווי הנכסים המוחזקים בידי המדינה.

תהליכים אלו, בהם מועבר הון ציבורי לידיים פרטיות, מגדילים את רמות אי השוויון בשני אופנים. ראשית, עצם העברת הנכסים לידיים פרטיות מהווה התעשרות של העשירים ביותר. זהו 'הצד האפל' של ההפרטה, אותו נוטים מתנגדי מדינת הרווחה לשכוח. למעשה, מדובר במכירה, ולעיתים העברה כמעט חינמית, של נכס משותף לידי העשירים ביותר בחברה, המסוגלים לקנות אותו. נכס זה מהווה מאותה הנקודה חלק מרשימת הנכסים של אותו קונה, והכנסותיו ממנו שייכות לו בלבד.

להפרטה יש גם אפקט חוזר על יכולתה של המדינה לבצע מדיניות המקדמת שוויון. הקטנת הכנסות המדינה בעקבות ויתורה על נכסים אסטרטגיים מייצר לחץ תקציבי שאיננו מאפשר לקיים מנגנוני רווחה כפי התקיימו בתקופת "המדיניות מקמת השוויון". מצב זה, יחד עם התעקשות של אנשי ציבור שונים להקטין את ההוצאה הציבורית, מביא לצמצום הוצאות המדינה. צמצום זה מתבטא, בין היתר, בביטול תכניות שהיוו בעבר גורם מקטין אי שוויון.

הירידה בשיעור ההון המוחזק בידיים ציבוריות, 1970-2016. (נתונים: דו"ח האי שיוויון)

מהמחקר עולה כי על אף התרחבות המגמה, אי השוויון בהכנסות מהון טרם הגיע לשיעורים בהם עמד בתחילת המאה ה-20. עם זאת, החוקרים מזהירים כי בלי שינוי במדיניות בכל הנוגע לחלוקת ההכנסות, אי השוויון בחלוקת ההון עשוי לחזור לרמות בהם עמד לפני הקמת מנגנוני הרווחה.

עד 2050 האלפיון העליון יחזיק ב-40% מהעושר

בניגוד לרבים בהנהגה הציבורית בישראל, פיקטי וחבריו אינם חושבים שאותן המגמות המאפיינות את הכלכלה העולמית בעשורים האחרונים הינן בלתי נמנעות. "התפתחויות העתיד נותרות בלתי ידועות" הם כותבים, "ויהיו תלויות במידה רבה במאמצים דמוקרטיים במדינות השונות".

החוקרים מעריכים כי במידה והמדיניות הנוכחית תישאר כמו שהיא, עד לשנת 2050 עשוי האלפיון העליון העולמי (0.1% בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר) עשויים להחזיק באותו כמות עושר כמו "מעמד הביניים העולמי". במצב זה עשוי שיעור העושר המוחזק בידי המאיון העליון העולמי להגיע לכ-40%.

עם זאת, טוענים החוקרים כי למדיניות הננקטת בכל אחת מהמדינות ישנה השפעה רבה על המגמה העולמית. "למדיניות הננקטת ביחס לאי השוויון בתוך כל אחת מהמדינות יש השפעה אדירה על מיגור אי השוויון העולמי. הכנסותיהם של החציון התחתון העולמי יושפעו במידה רבה ע"י המדיניות שניתקט בכל אחת מהמדינות הנפרדות בתקופה זו" כך נכתב בדו"ח.

"המחקר מראה שמדיניות מיסוי פרוגרסיבי הוא כלי אפקטיבי מאוד למיגור אי השוויון. רמת הפרוגרסיביות של מדיניות המיסוי במדינות רבות ירדה באופן קיצוני בין השנים 1970 לאמצע שנות ה-2000" כך נכתב בדו"ח. החוקרים קוראים לביצוע רפורמות במערכות המיסוי המהוות למעשה חלוקה מחודשת של ההכנסות במדינה, ע"י מיסוי גבוה יותר בעלי ההכנסה הגבוהה לצורך מימון שירותים ציבוריים המיטיבים עם בעלי ההכנסה הנמוכה. החוקרים קוראים להטלת מסים שונים על הכנסות מהון, ובייחוד על מס ירושה.

בנוסף, מציעים החוקרים להגדיל את ההוצאה הציבורית על תכניות רווחה מהסוג שנזנח מאז שנות ה-80. המחקר מראה כיצד מדינות בהן ננקטה מדיניות הפרטה וביטול תכניות הרווחה מתונה יותר, השתמרה

רמת אי שוויון נמוכה יותר, וקורא להגדיל את ההוצאה הציבורית ככלי לתמיכה ביכולתם של בעלי ההכנסה הנמוכה להפנות את הכנסתם למענה על צרכים נוספים. "נדרשת השקעה בחינוך, בריאות ושמירה סביבתית כדי להתמודד עם אי השוויון הקיים ולמנוע עלייה בעתיד", כך נכתב.

יש לציין כי בדו"ח אין אזכור של ישראל. זאת מכיוון שבישראל אין מדידה רשמית של אי שוויון בהכנסות מהון וברכוש, אלא רק באי השוויון בהכנסות. במדד זה, אי השוויון בהכנסות, עובדה זו מקשה על יצירת תמונה שלמה של אי השוויון בישראל, היות וחסר בה מרכיב משמעותי של הכנסות השייך, בדרך כלל, לבעלי ההכנסה הגבוה בחברה.

מדד ג'יני (גרפיקה: דבר ראשון)

גם בישראל הייתה עלייה ניכרת ברמות אי השוויון, וישראל הפכה ממדינה עם פערים קטנים יחסית לעולם בתחילת שנות ה-80 לאחת המדינות עם מידת אי השוויון הגבוהות במערב. בשנים האחרונות המגמה התהפכה אך באופן מתון בלבד. רמות אי השוויון בישראל ירדו מעט, אך ישראל היא עדיין אחת המדינות עם מדד אי שוויון גבוה ביחס למדינות ה-OECD. כל זאת כאמור ללא המרכיב של הכנסות מהון ורכוש.