מגיל צעיר הייתה לי משיכה לאנשים דתיים, למעט שני בני משפחה שסבבו את העולם התורני גדלתי בסביבה חילונית. לימים, כשגדלתי ועמדתי על דעתי הבנתי את משמעותה של המילה חילוניות הנגזרת מהמילה חול. אני מעדיפה לקרוא לעצמי חופשיה.
בשנת השירות פגשתי בתחבורה הציבורית את הציבור החרדי והדתי הירושלמי והתאהבתי. מצאתי את עצמי קוראת מודעות, מסתובבת בשכונות הדתיות ומאז אני עם המשיכה הזו. עברתי דרך השאלה של חזרה בתשובה – יש משהו שמושך אותי בחיים שיש בהם סדר וחוקים ברורים. צורת החיים של בחירה יומיומית במה אני מאמינה ומה אני רוצה, החופש לשנות את דעתי לעתים נחווה אצלי כמעיק.
בבגרותי נפגשתי מעת לעת עם אנשי חינוך דתיים וחרדים, הזדמנתי לשיחות מרתקות שעימתו אותי עם האמיתות העמוקות ביותר של האמונות שלי. במפגש אחד הזדמן לי לפגוש אשת חינוך שמלמדת בקריית ארבע והכירה את ברוך גולדשטיין – הרוצח מהטבח במערת המכפלה. לה היו דעות אחרות עליו והתווכחנו על העניין מספר לילות במסע לפולין. יחד עם חוסר ההסכמה העמוק גיליתי שיש בלבי אהבה אליה. על אף ההבדל התהומי שניצב בנינו, בעמדות ועל אף שהיא אז הייתה בת למעלה מ-60. האהבה שלי עברה את הגבולות הללו.
חבר אחר שלי הוא חרדי לאומי מהמנהיגות החינוכית של חבל קטיף. דרך הפייסבוק שלו למדתי על אירועים שלא הכרתי או שקראתי להם בשמות אחרים לגמרי. עמדתי שכם אל שכם איתו בהובלה של פורום חינוכי כמה שנים, מצאתי את עצמי מסכימה איתו על אמיתות חינוכיות רבות והמעבר בין ההסכמה לאי ההסכמה היה מבלבל לעתים. הוא שותף? קולגה? יריב? האם אפשר להיות במקביל גם וגם?
לימים נשאתי דברים באולפנה בעפרה על ההשפעה של רצח רבין על תנועת הנוער העובד והלומד. התייחסתי להתנתקות ועבר בקהל רחש. אמרתי "אני קוראת לזה התנתקות ואתן קוראות לזה גירוש". לאחר שעה הקיפו אותי נערות צעירות עם שאלות בוערות. נשארתי עם עוד שעה ארוכה לשוחח איתן. לא יצאתי עם הסכמה, יתכן שיצאתי עם דבר מהותי ובסיסי יותר – יצאתי עם הכרה. חלק מעם ישראל, חלק מהחברה הישראלית שלא הכרתי אותו, שלא מזדמן לי לפגוש ביום יום – וממפגש למפגש אני מכירה בו בקיומו, בייחודיות ובמקום שלו ובתרומה שלו למרקם החברתי של החברה בישראל.
לא הייתי מוותרת על המפגשים הללו ואני מצרה על ההתנתקות מהמפגשים עם חלק מהאנשים, שיניתי את מקום העבודה שלי ועברתי לדברים אחרים.
שאלת המרכולים בשבת, שאלת הגיוס לצה"ל וסוגיות נוספות עולות מעת לעת על שולחן הדיונים של החברה הישראלית ואני תוהה מה צריך להיות היחס שלי לעניין. חבר מהתיכון מוביל ביד רמה את סוגיית הגיוס של החרדים מתוך עמדה שאנחנו – הציבור המשרת לא צריך להיות פראייר. אין לי שורה תחתונה מבריקה. אני בעיקר נזכרת באגדה שהכרתי בילדות על הרוח והשמש.
הרוח והשמש נפגשו והתווכחו מי מהן יעילה יותר בהורדת מעיל מאדם שעבר. הרוח נשבה ונשבה והאיש רק הגביר את האחיזה במעילו, הרוח הרפתה והשמש יצאה וזרחה. האדם הזדקף והרפה את האחיזה ואז לאחר כמה דקות הוריד מעצמו את המעיל. הלוואי ואזכה להיות קצת שמש.
