לפני כמה שנים העברתי את ההרצאה שלי "הגזר במקום המקל" לאוהדי קבוצה גרמנית מסוימת. אני לא זוכרת את שמה. אותם אוהדים היו מתנגדים באופן נמרץ לזרמים ניאו-נאצים שבאו לידי ביטוי בכדורגל הגרמני. ההרצאה הייתה באנגלית הלא אוקספורדית שלי. להפתעתי, האנגלית שלהם הייתה גרועה יותר משלי ולאחר כשעה, התחלתי לתהות האם הם מבינים את הנקודה שאני מנסה להעביר. לקראת סוף ההרצאה הרימה אחת האוהדות את ידה ושאלה: "את אומרת שאם ניתקל באוהדים גזעניים אנחנו לא אמורים להילחם בהם?", נשמתי לרווחה וחייכתי עמוקות. הנקודה עברה. "בהחלט", עניתי לה. ראיתי איך הפנים שלה הופכות כועסות. באנגלית שבורה אך נחושה היא אמרה לי: "If I will meet neo-Nazis I will fight them with my fists" היא אמרה בקול נחוש והוציאה משרוולה שני אגרופים קטנים, למקרה שלא הבנתי למה התכוונה. הסתכלתי בהערצה על הבחורה הצעירה, אוהדת הכדורגל, מלאת האש שישבה מולי. הנחישות והאמונה שלה בדרך היו טוטאליות, בדיוק כפי שהיית רוצה שירגיש האדם שחושב כמוך. "ומה אותם ניאו-נאצים יעשו בתגובה לאגרופים שלך?", שאלתי, היא השתתקה. הפעם הייתי בטוחה שהנקודה עברה.

בימים האחרונים אני מקבלת המון הודעות בנוגע לאירועים האחרונים סביב רגב פנאן. אני קוראת את הזעזוע העמוק מהתנהגות האוהדים, את מחול הכתבות והסיקורים ואת ההצעות היצירתיות לענישה. ואני מתעקשת כאן כפי שאני מתעקשת כבר שנים: אי אפשר לנצח אלימות בענישה. כאשר כוח פוגש כוח, עוצמת המפגש ביניהם תהיה סך הכוחות המופעלים. הכוח אף ייצר עוד התנגדות, שתייצר עוד אלימות וחוזר חלילה. זו הטענה הכי לא פופולרית לטעון כרגע, אבל אני מבקשת שנעצור, ננשום עמוק, ונתחיל תהליך חינוכי ארוך, שבמהלכו נבין מה הם הגורמים הספציפיים לאלימות בקרב אותן קבוצות אוהדים ונחליט מהן הדרכים הטובות ביותר למוסס את ההתנגדויות, או לכל הפחות, את הביטויים שלהם.

כשאני נכנסת ללמד קורסים בנושא אלימות באקדמיה, אני מבקשת מהסטודנטים לזכור הנחת יסוד מרכזית: אלימות היא סינדרום של מחלה. וכמו ברפואה, על מנת למנוע אלימות צריך קודם להבין מה הם הגורמים שלה. רופא טוב הוא רופא שירשום את התרופה המדויקת לבעיה. רופא לא טוב ייתן בדיוק אותה תרופה לכל הבעיות, ועל ידי כך, יחמיר, ברוב המקרים, את הבעיה ואת הגילויים שלה.

אבל יותר מזה. בעשרים השנים האחרונות התפתחה הרפואה המודרנית, ומענף שהמטרה שלו היה לטפל במחלות, המטרה של הרפואה היום היא למנוע מחלות. זאת באמצעות עידוד תזונה נכונה, פעילות גופנית, חיסונים ועוד. אותו דבר אמור לקרות גם במחלות חברתיות. הנהלות של משרדי ספורט, הנהלות ענפים והנהלות מועדונים צריכים לכתוב יחד תכניות למניעת אלימות המבוססות על ידי מדעי שנאסף לאורך עשרות השנים האחרונות באקדמיה. תיאוריות בסיסיות מתחום הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, האנתרופולוגיה, הקרימינולוגיה, מדעי המדינה ופתרון סכסוכים הוכחו כיעילות בעבר. מושגים כמו "חיזוקים חיוביים", "סוכני חברות", "מודלים לחיקוי", "תיאום ציפיות", "צדק מאחה", "תרבות" ו"גישור" צריכים להתחיל להישמע במסדרונות ההנהלות הרבה יותר מאשר נשמעים בהם דברי זעזוע. הרבה יותר קל לצעוק ולהפנות אצבע מאשימה. מאוד קל להרים ידיים. אם מתוך ייאוש ואם כאיום. אבל אסור לנו להגיד ש"אין מה לעשות". אוי ואבוי לנו אם נתפתה לפתרונות הקלים, המהירים, הפופולאריים, הלא יעילים. הבטן אמנם מתהפכת מתופעות כמו שראינו מול רגב פנאן, אבל ניהול נכון לא מגיע מהבטן, הוא מגיע מהראש. כפי שאני מניחה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לראות רופאים שנבהלים ונותנים מכות חשמל לכל מטופל שיש לו פצע מכוער ברגל, כך לא היינו רוצים מנהלים שמגיבים בפזיזות, מתוך סערת רגשות. זה הזמן לחשיבה מחדש על הדרך. זה הזמן לתוכניות לטווח ארוך. הידע קיים. זה הזמן להשתמש בו.


ד"ר שלומית גיא, היא ראש התמחות חינוך גופני במכללה האקדמית לחינוך על שם קיי ומומחית בתחום מניעת אלימות בספורט