טרם נגרעו הרוחות שהתעוררו עקב חוק המרכולים והנה הסערה הנוספת: סערת גידי גוב ודבריו על שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפלגת "ישראל בתנו". בנימה ביקורתית כלפי התבטאויותיו של הזמר הנערץ עלי (באמת), וגם בנימה נוסטלגית, ברצוני להביע את התמרמרותי. את חרטתי. לבקש מעצמי סליחה. סליחה בשמי ובשם כל מי שכמוני.
כבר אין זה סוד, שאני דור וחצי לעלייה מברה"מ לשעבר. דור, שצמח כאן כמעט מהשורש ועקב כך בעל היכולת לגשר בין שני העולמות: זה שממנו בא וזה שבו התפתח, ולהתבונן בשניהם בעין בוחנת. להלן הבחנתי. עם כל הכבוד לסגולותיה המדהימות של העלייה הרוסית ותרומתה למדינה, היא החטיאה בשני היבטים חשובים. אחד: נקטה באמונה והסתמכות עיוורים במוסדות השלטון, כמו שהתרגלה לעשות בברה"מ. שתיים: בהגעתה לכאן נמשכה באופן טבעי לאוכלוסייה אשכנזית ונאורה, כיוון שזו הייתה קרובה אליה מבחינה תרבותית ומנטלית, וגם כיוון שבני עדות המזרח וצפון אפריקה לא היססו מלהפגין כלפיה את כל הסימנים של גזענות הפוכה.
מיד עם הגעתנו הפכנו לאלקטורט שבוי של ממשלת השמאל הכמעט אחרונה של ישראל בעידן הנוכחי, ממשלת רבין, שלמעשה עשתה עלינו במודע תרגיל מסריח. חשוב להבין: באופן עקרוני, מי שחי רוב הזמן במשטר סוציאליסטי מאחורי מסך הברזל וספג את כל נפלאותיו, לעולם לא יחזיק באידיאולוגיה סוציאליסטית בשום מקום אחר וכלפי אף אחד אחר. הבעיה נעוצה במילות המפתח: "מאחורי מסך הברזל". הגענו לכאן נטולי חשיבה עצמאית, תלותיים, עניים, ללא ידיעת עברית והיכרות בסיסית עם היהדות. יתרה מזאת: אף אחד משגרירי הסוכנות היהודית במדינות המוצא שלנו שכביכול "פעל לטובתנו" לא טרח להסביר לנו מה קורה פה, לפקוח את עיננו על הפרות הקדושות שישנן כאן. חיפשנו את המוכר והבטוח, וממשלת רבין סיפקה לנו אותו. פלוס עוד כמה הטבות, שנראו לנו משמעותיות.
אילו היינו חלק מהעולם הפתוח, קוראים את המציאות של תחילת שנות התשעים בישראל בצורה נכונה וניצבים, כמו עכשיו, עם שתי רגלינו על הקרקע, יתכן שממשלת רבין לא הייתה מגיעה לשלטון. זה אומר, מן הסתם, ששום הסכמי אוסלו לא היו נחתמים לעולם. זה אומר, שהאידאולוגיה השמאלנית שמסרסת את צה"ל ומפקירה את התושבים היותר נאמנים של המדינה, שמכירים בערכה של כל פיסת האדמה הקדושה הזו ונאחזים בה בציפורניהם הייתה, אולי, מתחילה לאבד מכוחה הרבה לפני. ברם, מה ידענו? ידענו רק לומר "שלום", "מה נשמע?" ועוד כמה ביטויים בסיסיים בעברית. הלכנו לאולפנים על מנת להשלים לעצמינו אלפיים ועוד שבעים שנות גלות. במיוחד המבוגרים שביננו. בעלי זכות ההצבעה. אשמים ללא אשמה שכמונו! איך נוצלנו! בבחירות של 92' חתמנו במו ידינו על רשימת הגישות, התפיסות והעקרונות שבאופן טבעי אין לנו שום דבר משותף איתם, מבלי אפילו להבין זאת, ובתקווה ש"חתימה" זו תגרום לישראלים האשכנזים להתחבר לקהל הרוסי המשכיל ולקבלו אל חיקה כשווה ערך.
גם אני נגררתי אחרי כל אלה בגילי הצעיר. הייתי אז בת "טיפשעשרה" וחיפשתי לי כאן את קבוצת השווים. אלו לא היו החברה "הרוסים", שדבקותם באורח החיים ובשיח המקובלים בגטאות שיצרנו בעל כורחנו עצבנה אותי. קבוצת השווים הראויה לי שמצאתי היו החבר'ה הישראלים האשכנזים, כמובן. זה קרה בתחילת-אמצע שנות ה-90' בירושלים, ירושלים הפתוחה והחילונית יותר של פעם, ובתיכון "רנה קסין", לשעבר אחד הטובים בארץ. תיכון מורכב מאוד, צריך לומר. מצד אחד – בעל מספר לא מבוטל בלשון המעטה של חללי צה"ל, שאת שמותיהם מקריאים שם בקפידה אחד אחד בכל טקס יום הזיכרון, ומצד שני – בעל מסורת ליברלית, דמוקרטית ונאורה. אותה המסורת, שמוחנו נשטפו בה שם על בסיס יומיומי, שכולנו נשמנו אותה וחווינו כחלק מההוויה הבית-ספרית. אותה המסורת, שנמשכתי אחריה, כמו אחרי ידידיי החדשים, שלעולמם כל כך רציתי להשתייך ולהתקבל.
אני זוכרת, איך בכיתה ט' המורה לספרות ביטלה את השיעור וגררה את כל הכיתה לדירתו של אחד התלמידים על מנת שנצפה כולנו יחד בשידור חי בטלוויזיה על חתימת הסכם השלום עם ירדן. כשרבין נרצח, השיעורים בוטלו מעצמם, וכל השיח בשכבה שלי, ובפרט בכיתה שלי, שהתנהל, אגב, בטונים צורמים מאוד, נע בין אישיותו המהוללת של ראש הממשלה המנוח לבין מדיניותו הידועה לשמצה כלפי השטחים. אך הכי זכור לי יום הבחירות ב-96', יום, בו הפסיד שמעון פרס לביבי נתניהו. אין מילים בפי לתאר את הלכי הרוחות בכיתתי באותו יום! תומכיו המאוכזבים של פרס זכרונו לברכה כמעט שהתקוטטו עם אלו ששמחו לשמוע על הפסדו. אני זוכרת את המורה למתמטיקה אובדת העצות, שלא הצליחה להעביר את השיעור באווירה כזאת, אך גם אפילו לא ניסתה להשתלט על הכיתה ולקחת את הנושא הבוער בידיה. הייתכן שהיא, בעצם, חששה מלהביע את עמדתה האמיתית בנושא?
מיותר להגיד, לצדם של מי ניצבתי בכל האירועים האלה. גם כשהייתה בפי ביקורת כלשהי על הרוחות השמאלניות שהשתוללו בשכבתי, שמרתי על פרופיל נמוך. שמרתי על פי סגור כשהוחלט לקיים מפגשים בין תלמידי "רנה קסין" מהשכבות הגבוהות לבין תלמידיו של תיכון ערבי השוכן ממש מעבר לפינה, מול המטה הארצי. הפגנתי ניטרליות כשלנגד עיני הפלו לרעה את חבריי לכיתה הימניים, שהיו ברובם נציגיהם של "הפריחות והצ'חצ'חים" המזרחים. צחקתי בליבי – ובליבי בלבד! – מהמורה להיסטוריה המיוחד במינו שלנו, שנהג להניח בטקסיות את אחוריו הענקיים על כסאו ולשאוג: "ביבי רוצה למדינה רק טוב. גם פרס רוצה למדינה רק טוב. אבל, כל אחד מהם רוצה את הטוב למדינה בדרכו שלו". הטפותיו כמו פתחו לנו חלון לדיון דמוקרטי אמיתי, בעוד שכולם ידעו, מי היו אז בעלי הבית הבלעדיים בארץ ובערוצי התקשורת שלה.
הפעם הראשונה והאחרונה כשניסיתי בתומי לבטא בקול רם את דעתי האישית בנושא השלום הייתה למחרת הפיגוע הנורא בבית ליד, בו נספו שני בוגרי "רנה קסין", אמיר הירשנזון ומאיה קופשטיין. הייתי אז בכיתה י'. יועץ השכבה נכנס לכיתתנו ההמומה וערך עמנו שיחה על השכול והתקווה לשלום. כמה תלמידים הגיבו, ואני ביניהם. אמרתי, שלאור מה שקרה אי אפשר להאמין לדברי הפוליטיקאים על השלום המיוחל, כי לתת הבטחות מנופחות – זה כל מה שהפוליטיקאים יודעים לעשות. אני מודה, שהאמירה הזאת מפיה של בת חמש עשרה נשמעה חצופה וחסרת טקט בטירוף. יחד עם זאת, כשזומנתי לשיחה עם אותו יועץ זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי מסר די ברור: זאת לא הצורה, אלא התוכן של אמירתי הוא ש"פתח לכולם את הפצעים", ושכדאי לי, בהמשך, לשקול את דבריי היטב. כך, במילים מכובסות, סתמו לי את הפה לתקופה ארוכה. מאוד. זה עבד להם, אולי, כיוון שהם ראו אותי כחוליה חלשה בשכבה. ברם, מה פתאום היה להם נחוץ לשוחח על נושא שגור כל כך עם חוליה חלשה שכמוני? אולי הסיבה היא, שהם פחדו? הרי יציאה כזאת נגד כל הממסד המדיני השמאלני מפיה של רוסייה, "האלקטורט השבוי", נשמעה, ללא ספק, מאיימת יותר משהייתה נשמעת אותה האמירה מפיה של נערה מזרחית, אשר השיח הימני נתפס לדבר הרגיל בסביבתה.
כמובן שאני מודעת לכך, ש"רנה קסין" לא היה התיכון היחידי שהחדיר לתלמידיו את האידיאולוגיה השמאלנית. כל המדינה הייתה אז כזאת, ולא רק בבתי ספר, ולא רק בהקשר לעלייה הרוסית. זה – מה שהיה נהוג אז. אלא שהדגש העיקרי הושם בכל זאת על העלייה הרוסית. אני זוכרת, איך ההורים שלי, שגם אחרי תשע שנים בארץ עדיין היו נאיביים מאוד, קיבלו את מנת שטיפת מוחם מהאנשים הקרובים והמכובדים עלינו ביותר ערב הבחירות 99'. קרוב רחוק של משפחתנו ואחד הסוציולוגים הנחשבים בישראל, פרופסור משה ליסק, בא אלינו הביתה מיוזמתו האישית יחד עם רעייתו ימימה ז"ל, ובמשך שעה ארוכה התחנן להוריי המבולבלים שלא יצביעו נתניהו. הפרופסור פירט את כל תכונותיו האישיות של נתניהו, את סיפורו המשפחתי, שאותה הוא הכיר לא רק מהטלוויזיה, הסביר שוב ושוב שאי אפשר לבטוח באיש הזה ועוד. בעל כורחנו, השתכנענו. דעותיו והלחץ של קרוב המשפחה הישראלי, ולא סתם קרוב, אלא בעל מעמד גבוה כל כך בחברה ובאקדמיה, העפילו על שיקולינו העצמאיים והכריעו אותם.
אחרי כל אלה, אלה שעדיין חושבים שכאן זה לא דיקטטורה, שיתעוררו. לא כל דיקטטורה חייבת להתאפיין במחנות ריכוז וריגול משטרתי נוסח סטלין. מדובר בכפייה אידיאולוגית בכפפות משי, עם חיוך רחב על הפנים ותחושת "להיות עם חופשי בארצנו". מדובר בהסברה, כמה חשוב לך, אדם משכיל, אינטליגנטי, שהגיע ממדינה שממנה עלה גם כל דור המייסדים שלנו, שתרומתו חשובה כל כך לישראל, להזדהות עמנו, הנאורים, הליברלים. אנחנו האמנים והיוצרים החשובים כאן, אנחנו בעלי המקצועות המוערכים, אנחנו החילוניים, אנחנו הצמרת. מה לך ולכל הקהילות המזרחיות הימניות והדתיות האלה?
כן, כולם מדברים על כיבוש, על שלום וכולי, אך אף אחד לא מדבר על צדק. בסופו של דבר, עם הזמן כל אחד מתפקח, מגלה את המציאות ואת מקומו בתוך המציאות. עם כי לקח לנו זמן רב להחלים ולהתאושש ממחלת הילדים המטאפורית שרובנו, בני העלייה מברה"מ, עברנו בשנות התשעים. שאף אחד מהסוכנות היהודית לא דאג, כאמור, לחסן אותנו נגדה בטרם עת. שמה של המחלה הוא – עיוורון ותמימות. סיבוכיה – כל הטעויות הטקטיות שעשינו בזמן שהנחנו לבעלי הכוח וההשפעה בחברה הישראלית להוביל אותנו אחריהם. השלכותיה כלפיהם היו האכזבה וההיבדלות הפוליטית, ובעיקר – צבירת כוחה של מפלגת "ישראל ביתנו". גם הממסד השמאלני, כנראה, התאכזב וכאילו החל להעניש את העלייה הרוסית על בגידתה בו. אם כי זה נעשה כיום בדרכים סמויות שלא אכנס אליהם כרגע.
לקח לנו תקופה ארוכה לבין, שהצמרת הנאורה והליברלית בישראל לא הייתה צריכה אותנו בפועל, אלא רק הזדקקה לקולותינו. בכל מחיר! שעצם העובדה שאנחנו, היהודים, נחשבים לעם הנבחר שקיבל את עשרת הדברות בהר סיני לא הופכת אותנו לבעלי אצילות נפשית מיוחדת. שמתרחשת כאן כל העת מלחמת אזרחים שקטה. ששיקרו לנו בפנים בטרם ארזנו את מזוודותינו בברה"מ והגענו לפה. שישנה כאן היסטוריה ארוכה של מאבקים אידיאולוגיים וטעויות פוליטיות גורליות שלא היינו מודעים לה כלל וכלל מאחורי מסך הברזל. כך הפכנו מ"האלקטורט השבוי" למקשה עצמאית מאוד ובעלת השפעה בחברה, שאינה עוד חוששת מלהביע את השקפותיה הפוליטיות האמיתיות ואף לדרוש מיוצרים נחשבים כמו יהונתן גפן וגידי גוב לשאת באחריות על אמירותיהם שפוגעות בצביונה של המדינה היהודית ששומרת על בטחונה.
ובחזרה אלי. בכנות, האם כל הניסיונות שלי להתאים לידידיי הישראלים האשכנזים ב"רנה קסין" ולאמץ את תפיסות עולמם, חלקית לפחות, הניבו את הפירות המיוחלים? האם זה קידם אותי מבחינה אישית, חברתית, סידר לי דרכם, אולי, קצת פרוטקציות? לא. נהפוך הוא. קורבני, שלא הייתי מודעת לו, לצערי, היה לשווא. דווקא אחרי שהחלמתי לאלתר ממחלת הילדים הקשה שציינתי ופיתחתי נגדה נוגדנים עמידים, התחלתי להרגיש יותר חופשית. יש חופש מיוחד מאוד באי כפיפות לאף גורם רשמי שרואה את עצמו מחויב, הן בגלל תפקידו, הן בגלל בועתו, לנסות להציג לי את שר הביטחון – הרוסי – הנוכחי כפשיסט ולא כאיש בעל ההשקפות הנכונות והתואמות את המציאות הבוערת של האזור כולו. אינני חייבת לגורמים אלה שום דבר. ואם אנחנו מדברים על דמוקרטיה, הרי זו זכותי הדמוקרטית להביע את עמדתי הנחרצת שהתגבשה אחרי כמעט שלושים שנות שתיקה מבלי לחשוש להיפגע מכך. אפילו עם זה לא "יזיז עולמות". לפחות לסגור חשבון עם כל אלו שליוו אותי בתהליך השקרי שנכפה עלי בעל כורחי.
