לפני מספר חודשים הופיעו בירושלים שלטים מאולתרים על נייר A4 שהודפסו בוורד ונתלו בתוך ניילונית. על הנייר היה כתוב, גדול מספיק כדי שאבחין בכך בעודי נוהגת: "האם כבר עשית את המעשה הטוב שלך להיום?" יכול להיות שאני לא מדייקת במשפט, אבל ברוח הדברים, השלט הזה גרם לי לחשוב. האם אני עושה מספיק עבור אנשים אחרים? לא רק האנשים שמקיפים אותי ביום-יום, הכוונה היא לעשות טוב עבור אנשים זרים. האם אני מאפשרת לאנשים להיכנס לפני בפקקי הבוקר? האם אני אעשה כל שביכולתי לעזור לאדם שאינו מוצא את דרכו? האם אני מחייכת לאנשים שנראה כי הם זקוקים לחיוך הזה? מי שהכין ותלה את השלט הזה, השיג את המטרה שלו, לפחות עבורי – להיות יותר מודעת לזולת ולצרכיו ולנסות לשפר למישהו את היום, גם אם במחווה קטנה.

העיסוק במחשבות הללו, גרר אותי לרבדים עמוקים יותר: האם כחברה קיימת בנו החמלה? לתחושתי עם השנים והשינויים איבדנו את הסולידריות החברתית שלנו. אומנם ראינו ניצוץ של הסולידריות הישראלית הזו במהלך מבצע צוק איתן בקיץ 2014, אבל זה היה מצב קיצון ואנחנו נמדדים גם ביום-יום שלנו ולא רק שאנחנו תחת איום.

אנחנו מסתכלים על אנשים שעושים מעשים טובים ללא סיבה – בפליאה, אנחנו מקבלים אנשים שעושים מעשים לא טובים בסוג של הבנה – "טוב, אין מה לעשות, זה טבע האדם". אנחנו מקשיבים להקלטות של אשת ראש הממשלה, כאילו מעולם לא איבדנו שליטה בעצמנו ומתעסקים בזה כאילו זה הדבר הכי מזעזע שקרה השבוע, לא ניצולי השואה וחלוצי הארץ שחיים בעוני, לא הנכים שלא יכולים להרשות לעצמם תרופות, לא מערכת הבריאות שקורסת או הפלורליזם הדתי והתרבותי שמוחרב. מתי איבדנו את המוסר שלנו? את החמלה שבנו? את הסולידריות החברתית?

איבוד הסולידריות שלנו אינו רק ברמת הפרט. זה מתחיל מלמעלה. נבחרי הציבור שלנו הגיעו לשפל מוסרי מסוג חדש. חוסר כבוד לאנשים שעומדים מולם, לא משנה אם זה מנהיג ציבור או אזרחית מן השורה. חוסר כבוד לדעות שונות, לאנשים שונים. רק אתמול חזינו בחבר כנסת עולב ברבה מהזרם הרפורמי באופן בוטה ומתריס. כאשר נבחרי הציבור שלנו מתנהגים באופן זה, ללא השלכות אמיתיות, אי אפשר לצפות מאיתנו כחברה לנהוג באופן שונה זה אל זו. השלטון שלנו הוא ראי של החברה שלנו, הוא משקף אותנו, הוא משפיע עלינו ולא רק מבחינה ביטחונית או כלכלית, אלא גם על ההתנהגות שלנו כחברה.

גם ברמה העולמית, אנחנו רואים העדר סולידריות. כל מדינה מתייחסת עוסקת בנושאים והבעיות שלה וגם העיסוק ברמה העולמית בבעיות בינלאומיות, אינו מוביל לפתרונות. כך לדוגמה, בעיית הפליטים הפכה למטרידה לא רק בישראל, אלא בכל העולם המערבי. הדיון נסוב על שאלת גירוש, בעד או נגד, אך לדעתי זו לא צריכה להיות השאלה. לדעתי הגיע הזמן שהעולם יתערב וימנע את המלחמה וההרג במדינות הללו ואז לא תהיה בעיית פליטים ולא נצטרך לגרש אף אחד. אבל העולם שוב שותק. כל מדינה מתעסקת בבעיית הפליטים בדרכה שלה ובעיקר מטפחת את העוינות ושנאת הזר.

הסולידריות שלנו כבני אדם נמצאת בתקופה של מבחן. בינתיים, כחברה אנושית ולאומית, אנחנו נכשלים בכך. במאמר אחד אני לא אשנה את העולם, אבל אולי המאמר הזה יהיה השלט שאני תולה ושואלת את הקורא או הקוראת: האם כבר עשית את המעשה הטוב שלך להיום? האם את/ה מודעת מספיק לאנשים סביבך, לחברה שלנו? אדם אחד או אחת לא יכולים לשנות את העולם, אבל הם בהחלט יכולים להיות השינוי שהם רוצים לראות בעולם, כפי שאמר גנדי. אם מספיק אנשים יהוו את השינוי שהם רוצים לראות בעולם, אולי נזכה לראות את השינוי הזה בעולם בתקופת חיינו.