במחיר של פחות ממגנום הגיע השבוע דיסק שהזמנתי מחנות ספרים בלנצ'סטר, ששוכנת בצפון מזרח אנגליה, עד פתח ביתי בחולון. מעניין כמה ידיים הדיסק עבר בדרך ואיך לעזאזל מישהו הרוויח מזה משהו. המחיר ששילמתי היה פאונד אחד ו38 פני. בעברית זה שש שקל ושבעים אגורות. 6.70 ש"ח. בנוסף, שילמתי דמי משלוח של 4 פאונד. עוד עשרים שקלים. סך הכל 26.70 ש"ח והגיע אליי דיסק שרציתי ממרחק של 4,872 ק"מ ממני. מטורף.

ברור שאני יכול לשמוע את האלבום ב-youtube, apple music, spotify וכיו"ב אבל אני מאלה שמעדיפים את המוזיקה שלהם בשר ופלסטיק ולא וירטואלית.
יום אחד שהאינטרנט ימות ואיתו כל המוזיקה שלכם שנמצאת על איזה ענן לא מובן, אני אשים במערכת את אלבום הבכורה של בון איבר שהשבוע קיבלתי מאנגליה, אחייך לעצמי ואגיד אה!

הדיסק המדובר הוא אלבום הבכורה של בון איבר (bon iver) שהשבוע חוגג יומולדת עשר ולכבוד כך התאחדנו הוא ואני, כל הדרך מאנגליה.
למען אלו ממכם שטרם מכירים את בון איבר, ואני קצת מקנא בכם כי אתם הולכים להיחשף לדבר מדהים. הרי תקציר הסיפור:

ג'סטין ורנון נולד ב-30.4.1981 במדינת וויסקונסן שבצפון ארה"ב. מגיל 17 הוא היה חזק בעניין של מוזיקה. מוכשר מאוד; מנגן בגיטרה, פסנתר, תופים, בס. ומגוון מאוד; מתעניין במוזיקה קלאסית, ג'אז, אלקטורני, אינדי, פופ, רוק. בקולג' הוא בחר במסלול משונה משהו של לימודי דת כמקצוע ראשי ופמינזם בתור המקצוע הנוסף. אף פעם לא למד מוזיקה באופן רשמי. לאחר הלימודים ורנון וחבריו עברו לראלי, עיר גדולה בצפון קרוליינה (חצי מיליון תושבים) והקימו להקה בשם DeYarmond Edison. הם הצליחו לחתום על חוזה הקלטות ולהוציא שני אלבומים. דווקא כשהיה נראה שהדברים הולכים לכיוון הנכון משהו החל להשתבש ובזמן קצר מאוד ורנון חווה התפרקות של הלהקה שלו, פרידה מבת הזוג ואם זה לא מספיק הוא גם חלה במחלת הנשיקה שריתקה אותו לשלושה חודשים במיטה. כשהוא יצא מהמחלה הוא הרגיש שהוא חייב שינוי מהיר וגדול. בגיל 26 הוא עזב את ראלי, חזר לבית הוריו, הצטייד, לקח מפתח ונסע כל הלילה לבקתת הציד של אבא שלו באזור מרוחק ומבודד בלב הטבע בוויסקונסן. הוא שהה שם שלושה חודשים קפואים עם עצמו.  אזור שהטמפרטורה הממוצעת שלו בינואר היא מינוס עשר מעלות. "עזבתי את צפון קרולינה" הוא סיפר בראיון, "ונסעתי לבקתה פשוט כי לא ידעתי לאן עוד אני יכול ללכת. ידעתי שאני רוצה להיות לבד וידעתי שאני רוצה שזה יהיה במקום קר. הגעתי לבקתה בנובמבר, היתה אווירה מאוד חורפית כל הזמן ששהיתי שם. התעוררתי כל בוקר עם הזריחה מסינוור קרני השמש המתנגשות בשלג מחוץ לחלון. בשביל לדאוג שהאש תמשיך לבעור והבית יהיה חם יצאתי לחטוב עצים. זה היה חורף, במלוא מובן המילה."
בתקופה הזאת הוא צד לעצמו את האוכל, צפה בפרקים ישנים של "חשיפה לצפון", הרהר רבות בפרידות הקשות שחווה ובעיקר רצה שקט והחלמה. הוא כבר בילה בבקתה הזאת בעבר. כנער, אביו לימד אותו לצוד במקום הזה והם בילו בו סופי-שבוע ביחד, רק שניהם. בשנים האחרונות הוא חזר לבקתה וניסה להקליט בה מוזיקה, כך שהתופים הישנים של אחיו היו שם, עוד כמה כלים ומכשירי הקלטה. הפעם הוא לא תכנן מראש לנסות לכתוב אבל משהו באווירה ובבדידות קירב אותו לעצמו ובסופו של דבר בזמן הזה, בבקתה המרוחקת והקרה, מבלי שהוא התכוון לכך – נוצר אלבום. " באופן טבעי החורף חילחל לתוך המוזיקה. לא היה לי כלום חוץ מהצלילים של הטבע ושל המחשבות שלי, והן היו רועשות ורבות בתוך השקט שאפף אותי".
ג'סטין ורנון נכנס למצב של יצירה מואצת.  "עבדתי על השירים 14 שעות ברצף כל יום. התחלתי להרגיש שאני משתגע אבל כל מה שידעתי בסופו של דבר הוא שיצרתי משהו מאוד אמיתי, וזה כל מה שרציתי שהמוזיקה שלי תהיה".
בשונה מהאופן בו הוא התרגל לכתוב שירים הפעם ורנון כתב תחילה את הלחנים ואחר כך צירף אליהן את המילים. גם מבחינת האופן בו הוא החליט לשיר הוא עשה שינוי גדול. אם תקשיבו לשירים אני מניח שתדמיינו איש עדין עם חזות שברירית. ג'סטין ורנון הוא דווקא אדם גדול, שנראה יותר כמו שחקן פוטבול מאשר כמו מוזיקאי. הקול הרגיל שלו נמוך מאוד אבל הוא החליט לנסות לראשונה לשיר בדיוק הפוך, בקול גבוה מאוד. אף פעם הוא לא שר כך בעבר.

בפברואר, לקראת סוף החורף ועם שמונה שירים חדשים ביד ומינוס כמה קילוגרמים, הוא יצא מהבקתה וחזר לציבילזציה. הוא לא היה משוכנע האם מדובר במשהו טוב. הוא השמיע את השירים, שראה כחומרי גלם לא גמורים ולא מלוטשים לחברים קרובים. התגובות החמות שהוא קיבל עודדו אותו להשאיר את השירים כמו שהם. בשלב הראשון הוא הוציא 500 עותקים של האלבום, ממש כפי שהוקלט בבקתה. הוא אזר אומץ והופיע בעיר הולדתו עם השירים החדשים שלו ומכר בעצמו אחרי ההופעה את הדיסקים, 17 עותקים הוא שלח לעיתונות. בלוג מוזיקה אחד נדלק והתחיל את הבאזז סביב האלבום. מכאן זה היה כדור שלג. הופעות, ראיונות, הצעות לחוזי הקלטות. שמונה חודשים לאחר שחזר מההתבודדות, ג'סטין ורנון חתם בחברת תקליטים עצמאית. הדרישה היחידה שלו היתה שהוא יוכל להמשיך לארגן וליצור עצמאית את המוזיקה שלו. ללא טכנאים ומפיקים מוזיקליים. האלבום הראשון שלו יצא רשמית השבוע לפני עשור, ב-19.2.2008. For Emma, Forever Ago.

אמה הוא השם האמצעי של הבחורה שנפרדה ממנו אבל ורנון בראיון מאוחר אמר "אמה היא לא אדם, היא מקום שאתה תקוע בו, כאב שאתה לא מצליח למחוק". האלבום יצא תחת שם האמן המסתורי Bon Iver. ורנון החליט לקרוא לעצמו כך כמחווה לחורף המיוחד שעבר עליו בבקתה בוויסקונסן. Bon Iver פירושו "חורף טוב" בצרפתית. ורנון נתקל בביטוי בפרק של "חשיפה לצפון" (החל מ34:44) שהוא ראה בבקתה. בכלל, הסדרה מראשית הניינטיז הותירה עליו חותם עצום. קעקוע על זרוע ידו השמאלית  ושיר שהוא כתב נקרא roslyn כשם בית הקפה המיתולגי מהסדרה הם חלק מהדוגמאות.

האלבום מסתיים בשיר בשם re: stacks והוא גם השיר השבועי שלנו.

שיר קסום, באורך כמעט 7 דקות, שמגיע כשיר הסיום של האלבום. לאלבום מיוחד, עצוב וקודר כמו זה לשיר הסיום יש הרבה משמעות והרגש המרכזי העולה ממנו הוא תקווה. ממש לא הפי אנד אבל יש התחדשות, התחלפות עונות, משהו משתנה.

השיר מתחיל באזכור של אתר קדוש לנוצרים כאן אצלנו בישראל – קומראן (אמרנו שהבחור למד בקולג' על דתות).

This my excavation and today is Qumran"
"Everything that happens is from now on

ורנון משתמש במגילות קומראן (שמכונות גם מגילות ים המלח והמגילות הגנוזות) כמטאפורה לנקודה שהיא נקודת אל חזור. כפי שהוא בעצמו הסביר: "כשמצאו את המגילות זה ערער תפיסות יסודיות על הנצרות. הרבה מאוד אנשים בחרו להתעלם מהממצאים החדשים, להרבה אנשים זה הרס את האמונה, והיו את המעט שהחליטו לרוץ עם זה".
והמשפט הבא ממשיך את אותו הקו, כל דבר שקורה הוא מעכשיו והלאה. ורנון הצליח בשלושה חודשים האלו להתנקות, להתחיל מחדש. לרוץ עם זה, מעכשיו והלאה.

יחד עם זאת, השיר מסתיים במילים:

This is not the sound of a new man or crispy realization"
It's the sound of the unlocking and the lift away
Your love will be
"Safe with me

"זה לא הצליל של אדם חדש, או הבנה נבובה
זה הצליל של פתיחת המנעול וההתרוממות
האהבה שלך
בטוחה איתי"

ג'סטין ורנון, בון איבר, מסיים את האלבום שהוא כתב בבקתה קפואה, כשהוא מתאושש מפרידות קשות וממחלה ארוכה, במילים של אדם שהתעורר לחיים חדשים.

בסוף השיר יש 42 שניות של שקט. במהלכן אנחנו שומעים את הגיטרה מתנתקת מהחשמל ואת ורנון קם מהכיסא והולך. כאילו הוא אומר לנו: "אני סיימתי, תשארו עכשיו אתם עוד כמה רגעים במקום שלכם. תנו לדברים לשקוע."
"אני מאושר שהאלבום עושה משהו לאנשים ושהוא מוצא חן." הוא סיפר, "אבל בשבילי, הדבר המרכזי הוא שהאלבום הזה מסמל ניצחון גדול בחיים שלי. הצלחתי לפסוח מעל לא מעט משוכות ומכשולים בשנה מאוד קשה."
המילים היפות והמדויקות ביותר שייכות לאמא שלו:
"השיר האהוב עליי ביותר הוא "re: stacks", האחרון של האלבום הראשון. אני חושבת שזה שיר מאוד יפה ואני אוהבת את הרגש שבו… למרות שיש עצב בשיר, אני חושבת שזה שיר על תקווה. בעיניי, זה לא שיר על להתגבר על משהו ולהתקדם הלאה, זה שיר על להיות בעצב, לעבור דרכו, לקחת משהו ממנו איתך ולהיות שלם יותר. אני בוכה כל פעם שאני מקשיבה לשיר הזה."

אני יכול להבין אותה.

בשבילי בון איבר זאת מוזיקה לחורף, לטיול. בפעמיים שביקרתי בצפון-צפון כדור הארץ, בון איבר כל הזמן היה שם איתי. הוא מסמל עבורי רגעים מיוחדים, עוצמתיים. לפני שנה ומשהו זכיתי לראות אותו בהופעה חיה, מיד לאחר שהוציא את אלבומו השלישי. אני מלווה אותו והוא מלווה אותי כבר עשר שנים, וכולי סקרנות וציפייה להכיר את המשך היצירות של בון איבר גם בעתיד.

מה שבטוח, היה שווה לשלם השבוע פאונד ו-38 פני בשביל האלבום הזה, ובאיזה תזמון מושלם הוא הגיע. אני כבר יומיים לא יכול להוריד את האוזניים ממנו.

שיהיה שארית חורף טוב.

re: stacks –

האלבום For Emma Forever Ago –
https://www.youtube.com/watch?v=js_0RW2d0u4&t=460s

הסבר מרתק –