היה המון כוח בציבור העצום והמגוון שמילא עד אפס מקום את רחוב לווינסקי במוצ"ש האחרון, כוח שנבע גם מההרכב של הקהל (תושבי שכונות דרום ת"א לצד מבקשי מקלט, תושבי מרכז וצפון ת"א לצד פעילים חברתיים מרחבי הארץ), גם מהבחירה של המיקום (דווקא בדרום תל-אביב, סמוך לתחנה המרכזית החדשה), וגם מההתעקשות על המסר (שהמאבק נגד הגירוש והמאבק למען דרום תל-אביב קשורים זה בזה). כל הדברים האלה לא קרו במקרה, אלא הם ביטוי ליישום מוצלח של אסטרטגיה פוליטית ולתרגום לשפת המעשים של תפיסת עולם, שלפחות אתמול בערב – דחקו הצידה את האסטרטגיה הפוליטית הכושלת ואת תפיסת העולם הנפסדת שמאפיינים את מה שבדרך כלל בישראל מכונה שמאל.
ההפגנה במוצ"ש צריכה להיות תחילתו של מסע ההלוויה של "המוסרנות הליברלית", תחילת הסוף שלו כאידיאולוגיה וכאסטרטגיה עבור מי שמבקשים לבסס מחנה שמאלי בפוליטיקה הישראלית. פוליטיקה ליברלית שמנסה להעמיד רק טיעונים מוסרניים מופשטים, ומסרבת לדבר על החיים עצמם (על מצוקות הדיור בדרום תל-אביב, על ההזנחה התקציבית שנמשכת עשרות שנים, על איך קל לממסד להתעלם מבעיות של מזרחים) – היא תחליף גרוע לפוליטיקה סוציאליסטית, שמתחילה תמיד מהאנשים, מהחיים שלהם, מהבעיות שלהם, מהצרכים האמיתיים שלהם. מכל האנשים. כולם. כי האנשים, ובצדק, רוצים קודם כל לחיות. והם רוצים לחיות יותר טוב, ולא פחות טוב. ואם הפתרונות שלנו לא מסבירים איך הם יעזרו לאנשים לחיות טוב יותר – אז אנחנו פשוט נפנה את הדרך לימין הפופוליסטי, שמסביר שאפשר שהאנשים יחיו טוב יותר – ובתנאי שאיזה מישהו "אחר" (ערבי או אפריקאי) יחיה רע יותר.
ההפגנה במוצ"ש בקלות הייתה יכולה להיות משהו אחר לגמרי, כושל ומביס את עצמו. היא הייתה יכולה להתכנס באיזו כיכר משוכנעת וצפויה ולדבר רק אל המשוכנעים והצפויים – בדרך כלל במרחב שבין "בית ציוני אמריקה" ל-"צוותא" – ולהיות לגמרי מרוצה מעצמה מכך שבכיכר אחת נאספו כל מנויי הניוזלטרים של כל העמותות לזכויות אדם. היא הייתה יכולה לנפק את הכותרות הרגילות והמוכרות, עם נאום של מישהו מז'אנר יאיר גרבוז – שהיה מתחנף לקהל שהגיע ומתגזען על הקהל שלא הגיע – שאומר שפה בכיכר נמצאים "הנאורים" ובצד השני נמצאים "החשוכים". היא הייתה יכולה להיות אחת ההפגנות הרגילות של "המחנה הליברלי", שלימין הפופוליסטי קל לסמן ולבודד, ולכן גם להכשיל ולהביס.
אסטרטגיה סוציאליסטית עובדת אחרת. היא מנסה לבנות את הקואליציה החברתית של רוב האנשים שיש להם אינטרס בשינוי עמוק של הסדר הקיים, כדי לבודד את המיעוט הקטן שמרוויח מהמצב הנוכחי. לנסות לבסס שותפות בין אנשים מקהילות שונות, מרקעים שונים, מלאומים שונים, מעדות שונות – והכל על בסיס האינטרסים המשותפים שלהם ("אינטרסים" –מילה שליברלים לא אוהבים, וסוציאליסטים כן. כי ליברלים הרי מנסים להניע אנשים לפעילות בעזרות אידיאות אבסטרקטיות – צדק, חירות, טוּב, וכו', בזמן שסוציאליסטים מנסים לחבר אנשים בעזרת האינטרסים המשותפים שלהם – קורת גג, לגמור את החודש, לשמור על הבריאות מפני זיהום, וכו').
אסטרטגיה סוציאליסטית גם מנסה להצביע על מי מרוויח מגירוש מבקשי המקלט, ולא רק על מי מפסיד: למשל, ירוויחו חברות כוח-האדם, שקיבלו לאחרונה היתר להביא ארצה אלפי מהגרי עבודה בשיטת הדלת-המסתובבת (העובד מגיע מהפיליפינים, משלם "דמי תיווך" לחברת הקבלן, עובד כאן שנה-שנתיים, עוזב או מועזב את הארץ, ואז מוחלף במהגר עבודה אחר, שמשלם גם הוא "דמי תיווך"). ולמשל, ירוויחו כרישי הנדל"ן, שמקימים בשכונות הדרום עוד ועוד דיור יוקרה לעשירים-בלבד (עם תכנון להפוך את נווה שאנן לנווה צדק, לעשות ג'נטריפיקציה ונישול בקצב טורבו לדרום העיר, ולהחליף את הבניינים המתפוררים בבניינים חדשים – תוך כדי החלפת התושבים הוותיקים בתושבים חדשים). כמו שאמרה בצדק שולה קשת, בנאום שלה בהפגנה: "אומרים לנו: 'עניי עירך קודמים למבקשי המקלט בעירך'. ואני אומרת: מה שקורה בשטח הוא שעשירי עירך קודמים לעניי עירך ולמבקשי המקלט בעירך".
הניתוק של הפוליטיקה הליברלית מתנאי החיים הממשיים של רוב החברה הישראלית, מצייר את מי שמקדמים אותה בתור סוג של קבוצת מיעוט תרבותית. מאבקים חשובים בעד חירויות דמוקרטיות – כמו המערכה נגד גירוש מבקשי מקלט, או המערכה בעד חופש עיתונות, או המערכה נגד מעצרים ללא-משפט לפלסטינים, וכו' – לא מצטיירים כהתגוששות פוליטית בין מחנות יריבים (כשמצד אחד – רוב החברה שיש לה אינטרס בשינוי, ומהצד השני – המיעוט המרוויח מהמצב הקיים). במקום זאת, בגלל הניתוק הליברלי מהיומיום של מרבית הישראלים, המאבקים האלה מצטיירים כהתנגשות בין כלל החברה לבין סגנון החיים של קבוצה אחת קטנה, המהווה מיעוט מצטמק, שמרוכז גיאוגרפית בתל-אביב ורוחנית במוסף "הארץ", ושיש לה עמדה מוזרה ומקורית ביחס לכל הנושאים. השמאל לא ניסה לבנות כוח (הנה עוד מילה שליברלים לא אוהבים – "כוח"), ובמקום להתייצב בזירה כמחנה פוליטי שמעלה תביעה, מתנהג כמו סגנון חיים של מיעוט המבקש הכרה בתרבותו הייחודית מצד הרוב. כדאי מאוד לזכור בהקשר זה את מה שכתב המרקסיסט אנטוניו גראמשי, על כך ש-"שאלות פוליטיות הופכות לבלתי-פתירות כאשר הן מוסוות כשאלות תרבותיות".
אבל אתם יודעים מה? כל זה לא חייב להימשך. אחרי שהפוליטיקה הליברלית הובילה אותנו פעם אחר פעם לתבוסות ולכישלונות, אפשר הפעם ללכת בכיוון אחר. פוליטיקה סוציאליסטית יכולה וצריכה לחזור ולהפוך לאופציה. זרם סוציאליסטי יכול וצריך להיווצר בחברה הישראלית, לשחרר עוד שטחים מהלפיתה של הכשל הליברלי, ולהצליח לחולל שינוי אמיתי. כדי שזרם סוציאליסטי ייווצר בפוליטיקה הישראלית, צריך שאנשים יבנו אותו. האנשים האלה הם אנחנו, כולנו. והזמן לעשות את זה – הוא עכשיו.
תנועת "עומדים ביחד نقف معًا "מהווה ניסיון ייחודי לבנות כוח סוציאליסטי יהודי-ערבי בחברה ובפוליטיקה בישראל. לארגן אנשים מרקעים שונים ומהשתייכויות שונות, מרחבי הארץ, לפעילות על בסיס ערכים של שלום, שוויון וצדק חברתי, כדי לייצר אלטרנטיבה לסדר הקיים. זו לא עוד עמותה (שכותבת ניירות עמדה ודו"חות, ואז משיקה אותם בימי עיון וכנסים) ולא עוד מפלגה (שבה משלמים כדי להצביע בפריימריז, ואז לשבת בבית מאוכזבים), אלא תנועת שטח שאוספת אנשים, מקימה עוד ועוד מעגלי פעילות מקומיים ברחבי הארץ, ובונה כוח שמדבר עם האנשים על האינטרסים שלהם. לצערי, אין אף פרויקט פוליטי אחר בארץ שנטל על עצמו את המשימה הזו מלבדנו. זאת למרות שמדובר אולי בדבר הכי חשוב שאפשר לעשות היום בפוליטיקה השמאלית בישראל.
אחרי שהתרגשנו מההמונים שהיו בהפגנה במוצ"ש, אחרי שראינו איך הימין נכנס למגננה כי הקו שלנו מכניע את הקו שלהם, אי אפשר סתם ככה לחזור לסדר היום. צריך להתגייס כדי שמה שהיה אתמול לא יהיה מאורע חד-פעמי, אלא יהפוך להיות הווה מתמשך. צריך להצטרף, לחזק ולבנות כוח שיוכל לחולל את השינוי. הדבר הכי מסוכן לסדר הקיים, הדכאני, זה אם נעז להתארגן ביחד כדי לעשות דברים אחרת.
אורי וולטמן הוא חבר הנהגת תנועת "עומדים ביחד"
