הם צמודים לאישי הציבור ומכירים אותם באופן אינטימי, נחשפים למידע הרגיש ביותר ונמצאים לצידם בצמתים הכי דרמטיים: חתימתו של ניר חפץ, לשעבר יועץ התקשורת הצמוד של ראש הממשלה בנימין נתניהו, על עסקת עד מדינה אתמול (שני), מעוררת שאלות קשות על האתיקה ומערכת היחסים בין היועץ ללקוחו. בעוד שעורכי הדין נהנים מחסיון מידע בכל הנוגע ללקוחותיהם, יועצי התקשורת ויועצים אחרים עשויים למצוא עצמם חשופים וללא הגנה. המידע אליו הם נחשפים במסגרת תפקידם מעמיד אותם לא פעם בדילמות מורכבות ביחס למערכת היחסים בינם לבין הלקוח, רצונם לשמור על עצמם, ומחויבותם למנהל התקין ולחוקי המדינה. איזה אפקט יהיה לעדות של ניר חפץ, שכבר התחיל "לזמר" לפי הדיווחים האחרונים?
רוני רימון, יועץ אסטרטגי-שותף במשרד רימון כהן ושות', סיפר ל"דבר ראשון" כי הוא כבר עמד בדילמה האם לחשוף מידע הנוגע לאחד מלקוחותיו בעבר, בעת שנדרש לתת עדות במשטרה. "הייתי בסיטואציה של מתן עדות פתוחה במשטרה, הנוגעת לאחד מלקוחותיי ואמרתי לחוקרים שעד שאני לא מקבל אישור מהלקוח לא אדבר", אמר רימון והדגיש בדבריו כי בשונה מחקירה של חשודים להם עומדת זכות השתיקה, לאלה הנדרשים למסור עדות כמו במקרה שלו לא עומדת זכות כזו. "דווקא היה לי עניין כן לומר את הדברים, אבל חשבתי שאני חייב להתנהל על-פי הסטנדרטים שקיבלתי על עצמי, גם במחיר של לעשות מעשה שהחוק לא מאפשר לי אותו", אמר רימון .לדבריו, "עמדתי על דעתי שלפי הסטנדרטים שאני מאמין בהם, ללקוח יש את הזכות שהיועץ שלו לא יעיד על השיחות בניהם או על התרחשויות. היו על זה ויכוחים 3 שעות ובסוף הם ויתרו, כנראה כדי לא ליצר תקדים שלאדם שנועץ עם יועץ תקשורת תהיה הפריבילגיה שלא ייחשף בדיוק כפי שהוא מדבר עם עו"ד".
אתה חושב שצריכה להיות חקיקה שמסדירה את העניין?
"כשתהיה חקיקה לגבי זכותם של העיתונאים לחיסיון מקורות, אז באותה הזדמנות שתהיה חקיקה כזו. אני כן חושב שצריכה להיות חקיקה שלפיה יועץ התקשורת יהיה חלק מצוות ההגנה. הרי לא יעלה על הדעת לחקור את מזכירתו של עו"ד כדי לדעת מה עורך הדין דיבר עם הלקוח. היא חלק מצוות ההגנה. גם יועץ התקשורת, במקרה שמורכב צוות, צריך להיות חלק מהחיסיון. הוא צריך להיות בסיטואציה שלא יצטרך לומר ליועץ התקשורת לצאת מהחדר כי יכול להיות שיקראו לו למסור עדות".
רימון ממשיך לתאר את הפרקטיקה של יועץ התקשורת כבעלת משקל זהה לעבודתו של סנגור: "כשאדם מאפשר לך להיות בקרבתו 24/7 והכל חשוף לפניך ראוי שתשמור את זה לעצמך. מצד שני אל תדון אדם לפני שעמדת במקומו. יש פה בהחלט דילמה. הפרקטיקה הנוהגת, לפחות זו שאני מאמין בה, שאתה לא מוציא החוצה דברים ששמעת וראית כשקיבלת בזכות עבודתך, את האופציה להיות במרכז העניינים, סמוך לליבו, אוזנו ופיו של אדם שאתה מעניק לו שירותים".
'לא רוצה לשמוע'
"בדיוק הסברתי לאחת העובדות הוותיקות, שיש דברים שאם הלקוח רוצה לשתף אותך – אל תסכימי", מספרת בהירה ברדוגו, יועצת פוליטית ותיקה ובעלת משרד לובינג. ברדוגו, שמזה שנים חברה במפלגת העבודה, נזכרת מניסיונה האישי: "פעם עבדתי עם שמעון פרס ומצאתי את עצמי בדיונים על סוגיה תקציבית. כאשר הבנתי על מה הם מדברים, לא רציתי להיות מעורבת. אמרתי להם 'תודה, הבנתי על מה אתם מדברים ואני לא רוצה לשמוע. ככה שאם יחבטו בי – שלא אדע ולא אוכל לספר מה היה'".
האם ראוי שיהיה קוד אתי בין יועצי התקשורת ללקוחותיהם?
"זו שאלה קשה. תמיד צריך שתהיה אתיקה. השאלה היא האם האתיקה הזו גוררת עבירות על החוק מול המדינה. האם האתיקה בין עובד למעביד גוברת על הצורך לשמור על 'לא תגנוב' ו-'לא תרצח'? אנחנו לא מדברים על אנשים פושעים מבחינת ההוויה שלהם. ביבי לא נולד פושע אך הוא נגרר לעשות מעשים שכנראה לא ייעשו ואני לא חושבת שניר חפץ צריך לשלם בגופו על כך. האתיקה של יושר צריכה להיות לפני אתיקה של עובד ומעביד".
גם ליאור חורב, מי שייעץ עד לאחרונה בין היתר למשטרת ישראל ועזב לאחר שנתניהו תקף את ההתקשרות איתו, לא בונה מדי על האפשרות שניסוח כללי אתיקה יעשו את ההבדל. "אתיקה היא חשובה, אבל אם מישהו מתכוון להפר אותה הוא יפר אותה", הוא אומר. על היחסים שבין יועצי תקשורת ללקחותיהם, כפי שמשתקפים לאחרונה, אומר חורב: "יש 'הזניה' של היחסים משני הצדדים. הציפייה של מקבלי שירות, פוליטיקאים או אנשי עסקים, שנותני השירות כמו יועצי התקשורת יהיו מוכנים לבצע עבורם עבירות על החוק – לכשעצמה זו חציית קווים חמורה מצד נותן השירות ומצד המקבל". חורב הוסיף עוד כי "מהרגע שנחצה הקו, הם עושים פעולות להגן על עצמם. אתה רואה אין סוף הקלטות שמעניקי השירות מקליטים את לקוחותיהם כעניין של שגרה".
חורב מציג בדבריו את התופעה כהשתרשות של תרבות עבריינית. "ברגע שפועלים בקודים עברייניים, זה לא משנה איזה שירות נותנים או איזה שירות צורכים. אם שרים בממשלה או ראש הממשלה מעסיקים יועצים שנותנים שירות אחד ובפועל נותנים שירות פסול אחר, הם צריכים לדעת שבאותו רגע הם קשרו קשר והם נכנסים לעולם של סיכוני יתר. אם הם היו שוכרים שירותים לגיטימיים אז לא הייתה בעיה. אם שוכרים יועץ למטרה מסוימת ושניהם יודעים שהשירותים שינתנו הם בגדר קטגוריה אחרת לגמרי – שניהם עלולים להיכנס למתחם ביצוע עבירה", הוא טוען.
לדברי חורב, בסופו של יום צריך לדעת לשרטט גבולות: "אני מאוד מקווה שגם נותני השירותים וגם מקבלי השירותים יבינו שהחובה לפעול על-פי חוק, מוטלת על שני הצדדים. יש לא מעט שיודעים לומר 'לא' גם כשהתמורה הכספית מפתה". חורב ממשיך במונולוג חריף, כשהוא פוסק: "הדבר שהכי מטריד בהקשר הזה הוא פחות ההתנהלות של היועצים ויותר ההתנהלות של מקבלי השירותים. כי אתה מגלה שבכל הפרשיות הנחקרות, בתפקידים ממלכתיים ולא ממלכתיים, מוכנים לסכן את בעל המשרה ולעשות דברים פלילים בדרגה החמורה ביותר. אם נושא משרה מוכן לקבל לפעמים כסף מזומן מבעל עניין, על מה הוא חשב שהוא קיבל את זה? דמי חנוכה? קמחא דפסחא? הדבר המהותי בכל הפרשיות שנחקרות הוא שמבחן הנאמנות של מקבלי השירות במקרים אלה הוא שהם פועלים על פי מבחן הפרת האמונים. הם מחויבים לא לתפקיד או למשרה – אלא לעבירה".
