בימים האחרונים מנסים מיטב הפרשנים להסביר את המציאות הפוליטית שמאחורי "המשבר הקואליציוני" המתפתח, ולהבין את כוונותיהם של השחקנים המרכזיים בזירה הפוליטית מבעד לדבריהם. בעוד מעל דפי העיתונים נראה לפעמים המאבק כרווי יצרים, טוען פרופסור עודד בלבן, פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ואחד המנתחים הפחות שגרתיים של המחשבה הפוליטית, כי המשבר הפוליטי הנוכחי הוא עניין טכני הנתון להחלטת הפוליטיקאים.

"אנשים לרוב, בעיקר באקדמיה אבל גם בציבור, מעריכים ושופטים פוליטיקאים לפי הערך הנקוב של המילים שלהם. ובקיצור, מאמינים להם ואומרים: 'אם הפוליטיקאים אומרים, אז הם בטח מתכוונים למה שהם אומרים'. זה לא נכון. את הפוליטיקאי לא שופטים לפי הערך הנקוב של המילים שלו אלא לפי התוצאות. בשם זה שהוא לא רוצה להפיל ממשלה, הוא יכול לקדם את הפלת הממשלה. זה עניין טכני". הפער הזה, בין השחקנים הפוליטיים שמשתמשים בשפה ככלי, לבין הצופים מן הצד שמייחסים את אמירותיהם לתפיסת עולמם, יוצר פער מובנה בין התרחש במרחב הפוליטי לבין הציבור הרחב.

בלבן מחזיק גישה של ניתוח רציונלי של פוליטיקאים, המפריד בין פוליטיקה לאידאולוגיה.  בספרו "פוליטיקה ואידאולוגיה" העלה בלבן שלושה טיעונים מרכזיים: מהצהרות הפוליטיקאים לא ניתן ללמוד ישירות על הפוליטיקה שלהם, ועל כן יש לבחון ולנתח פוליטיקאים על פי מעשיהם ולא על פי דבריהם; אידאולוגיה לא מכתיבה פוליטיקה אלא להפך; וכי כל ניתוח מדעי של מעשי פוליטיקאי חייב להניח שהפוליטיקאי אינו טועה.

לשיטתו, הניסיון 'להאמין' לפוליטיקאים הוא אומנם מובן, אך הוא נובע מהפער בין עולמנו כצופים מן הצד בפוליטיקה לבין עולמם של הפוליטיקאים עצמם. "פוליטיקאי לא מתכוון למה שהוא אומר, כי מה שהוא אומר הוא כלי, הוא אמצעי, כדי להשיג מטרה. אפילו מטרה הפוכה מההכרזות שלו. אם הוא מכריז שהוא בעד להמשיך ולקיים את הממשלה, זה לא אומר שהוא בעד זה. צריך לבדוק איזה תנאים הוא מעמיד לחברים בקואליציה. אם זה תנאים שהם לא יכולים לעמוד בהם אז אפשר להבין מזה שהוא רוצה להפיל את הממשלה". כך, כל אמירה מטעם אחד הפוליטקאים או מצד "מקורבים", אם נאמרת ישירות או אם 'בהדלפה' כביכול, היא כלי בעבורו, ואין להבינה כפשוטה אלא באמצעות מטרותיה.

בהקשר למשבר הנוכחי, מביא בלבן כדוגמה את אחד מתנאיו של נתניהו לחרדים, כי יתחייבו להישאר בקואליציה עד לסוף הקדנציה, כדוגמה לדרך לגרום להפלת הממשלה מבלי לשאת באחריות לכך. "איך בנאדם יכול להתחייב לכך? איך אפשר לדעת מה יהיה? אף אחד לא יכול לקבל תנאי כזה. אפילו שהוא מקבל הוא מחר יכול לחזור בו ולהתנגד לסיום הקדנציה. לא צריך להתייחס לערך הנקוב או רק לערך הנקוב ולא למשמעות האופרטיבית של הערך הנקוב. של המילים".

מדברים בשתי רמות

לשיטתו של בלבן, הפוליטיקאים מדברים בשתי רמות, באמירות המכילות שני מסרים באותו משפט: אחד מיועד לציבור הרחב, והשני מיועד לפוליטיקאים אחרים, ששומעים ומבינים את המציאות בכלים אחרים.

שרת החינוך לימור לבנת נושאת דברים בפני באי כנס ארצי בנושא פיתוח הגליל, 2005 (משה מילנר, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

"שמעתי את שרת החינוך לימור לבנת אומרת בראיון ובצעקות 'אנחנו לא נוותר על ארץ-ישראל השלמה כי ארץ-ישראל השלמה זה החלום שלנו ועל חלומות לא מוותרים'. זו דוגמה לרטוריקה בעזרתה אתה יכול לתמוך בוויתורים טריטוריאלים. הגדרת ארץ-ישראל השלמה כחלום ולא כמציאות. אתה יכול לוותר על ארץ-ישראל השלמה וכן להישאר עם החלום. כל אחד יכול להבין את זה אם היה חושב על מה שאתה שומע כי לרוב לא חושבים על מה ששומעים מהפוליטיקאים. זה סגנון שאני לא יודע אם אנשים שמים לב אבל בזה היא אמרה שהיא מוכנה לפשרות טריטוריאיליות".

כדוגמה נוספת הוא מעלה את יחסו של יצחק שמיר לשאלת השטחים. "יצחק שמיר שהיה ראש הממשלה אמר 'אין מה לדבר על השטחים!' ואז דפק על השולחן והוסיף, 'כי שטחים הם נושא למשא ומתן, ומשא ומתן עוד לא התחיל'. הוא אמר את זה בכעס. הכעס חשוב כי ברגע שהוא כועס אתה לא שומע את מה שהוא אומר. אבל שמיר, בתור ראש ממשלת ישראל אמר ששטחים הם נושא למו"מ".

ראש הממשלה יצחק שמיר נושא דברים, 1988 (סער יעקב, מתוך אוסף התצלומים הלאומי)

"את זה הציבור לא יכול לשמוע", הוא מסביר. "לציבור נותנים את המסר האחד. המסר השני הוא למי שיש ראש אופרטיבי והוא שואל את עצמו, כל הזמן, 'למה הוא מתכוון?' הוא שומע ומבין שהוא לא מתכוון למה שהוא אומר, מראש. הנחת עבודה של פוליטיקאים היא שפוליטיקאים לא מתכוונים למה שהם אומרים לפי הערך הנקוב. הם שומעים בצורה ביקורתית וכך הם מגלים את עמדותיהם הריאליות של היריבים או השותפים שלהם. יש דיבור כפול בקיצור. מסר לציבור ומסר למביני עניין. זה קורה תמיד כעניין יומיומי וכל דוגמה היא טובה לזה".

בהנחה שהציבור ידע ויבין את מה שאתה מניח כאן, איזה מן אמון יכול להיות לדברים שהפוליטיקאים אומרים?

"אנשים מאמינים למה שהם רוצים להאמין ופוליטיקאים יודעים זאת. הם עורכים את המשפטים שלהם לפי מה שהציבור אוהב להאמין. אנשים הם כאלה. אין לי ביקורת לאיך שאנשים מבינים פוליטיקה. זו הדרך של הציבור להבין פוליטיקה. לא ניתן לשנות את זה".