במאמר שפרסם פרופסור אמריקני הוא טען שבמלחמות המודרניות, למרות יתרונות הטכנולוגיה המתקדמת והברקות המצביאים, מנצח מי שמחזיק מעמד יותר זמן. הבעיה היא שזה נשמע דומה מדי לעימותים שבהם לחמה ישראל בשני העשורים האחרונים.

נחתים אמריקנים בקרב על הואה במלחמת וייטנאם, (צילום: ויקיפדיה).

אתר "אלכסון" פרסם השבוע את מאמרו של פרופסור קת'אל נולן, מרצה להיסטוריה צבאית באוניברסיטת בוסטון, שנשא את הכותרת "זבנג ורק התחלנו" (ופורסם במקור במגזין "AEON") ועסק בעובדה שמערכות צבאיות הוכרעו בעיקר באמצעות התשה ולאו דווקא על-ידי קרב אחד, משמעותי ככל שיהיה. אף שגנרלים ומדינאים מקווים "שיום מדמם קשה אחד יכול להיות מכריע ולאפשר לנו להימנע מהתשה, שהכול בזים לה כוולגרית מבחינה מוסרית וכנעדרת גבורה גואלת. אנו חוששים למצוא רק חוסר החלטיות וטרגדיה בבוץ של חפירות, ללא התרוממות הרוח והמוסריות, או למצוא רשימות חללים מצטברים על פני שנים של מאמץ ועמידה בקשיים". האמת, טען נולן, אחרת לגמרי. "הניצחון בקרבות חד-צדדיים לא הבטיח ניצחון במלחמה. חניבעל ניצח בקרב קאנאי, נפוליאון באוסטרליץ", אך שניהם הפסידו את במערכה. 

"ברוב המלחמות הגדולות בהיסטוריה המודרנית, המפסידים הפסידו כיוון שהם הפריזו בהערכת המיומנות שלהם ולא הצליחו להתגבר על העומק האסטרטגי של האויב ועל יכולתו לעמוד בקשיים. המנצחים ספגו תבוסה אחר תבוסה, ובכל זאת המשיכו להילחם, תוך שהם מתגברים על ההפתעה הראשונית, על משברים נוראים וגם על הברק והתעוזה של "גאוני" הפיקוד. ההעלאה על נס של גנרלים גאונים מעודדת את האשליה שמלחמות מודרניות יהיו קצרות ושאפשר לנצח בהן במהירות, בעוד שלרוב הן מלחמות התשה ארוכות", כתב. כשקוראים זאת קשה שלא לחשוב על מערכות דוגמת וייטנאם, עיראק ואפגניסטן. מערכות עתירות בנפגעים, חסרות כיוון ומטרות ברורות. במערכות כאלה תמיד באה לידי ביטוי אותה מחלוקת קבועה בין הפוליטיקאים לקציני הצבא. בעוד שהראשונים שואפים לסגת ולמזער נזקים והפסדים, יטענו האחרונים כי מה שעומד כעת בינם לבין הניצחון במערכה הוא מעט יותר – תמיכה מהציבור, משאבים, כוחות נוספים או זמן. כך היה במערכות אלו וגם בחלק מהמערכות שניהל צה"ל, בלבנון ובמקומות נוספים. אף שאת המסקנה של פרופסור נולן לא ניתן להחיל באופן מלא על המערכה ב"צוק איתן", הרי שחלק ממנה מצלצל מוכר. 

צנחנים במבצע "צוק איתן" (צילום: דו"צ).

בקיץ 2014 לחמו כוחות צה"ל 51 ימים ברצועת עזה כנגד כוחות חמאס, אולם למרות שצה"ל והממשלה שידרו לציבור שאוטוטו המערכה תסתיים בניצחון, החמאס הוסיף להילחם וסירב לקבל את הפסקות האש שהוצעו לו. יחסי העוצמה בין ישראל לחמאס נוטים לטובת ישראל באופן כה ברור, עד שהדבר דומה ליחס שבין רכבת משא מרובת קרונות לעומת קורקינט ממונע. ועדיין כוחות החמאס החזיקו מעמד 51 ימים. אין זאת אומרת שישראל הפסידה ב"צוק איתן", אולם כאשר אלו הם יחסי העוצמה מוטב לבדוק מדוע לקח לישראל זמן כה ממושך עד שהצליחה לסיים את העימות על-פי תנאיה. אחד הלקחים, כתב נולן, הוא שכאשר יוצאים למערכה מוטב להיות מודעים לכך שיהיה ממד של התשה, ושחשיבותו עולה על זה של קרב כזה או אחר. יש להבין שהדברים עשויים לקחת זמן ושמי שינצח יהיה לא בהכרח החזק או המבריק אלא הצד שיפגין יותר אורך-רוח וסבלנות. כך הצליחה ישראל לנצח באנתיפאדה השנייה. עוד מעצר, עוד סיכול ממוקד, עוד פשיטה, עוד כתר, עוד סגר עד שבסוף, כמאמר הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, הושגה אותה "צריבה תודעתית" בקרב ההנהגה הפלסטינית כי בפיגועים אין תוחלת והם לא יביאו את ישראל לכדי ויתורים במשא ומתן. התהליך הזה לקח את הזמן שלו עד שהאנתיפאדה דעכה. המועד המדויק עם זאת לא ברור ותלוי את מי שואלים. יש שיגידו שב-2005 עם ההתנתקות ויש, כמו קצין בכיר שפיקד ולחם בשטחים לאחר מכן, שיגידו שב-2007. כך או כך הזמן והנכונות הישראלית להוסיף ולהילחם היו לגורם מכריע יותר מכל פגיעה בבכיר פלסטיני ספציפי או מכל מבצע רחב היקף ופשיטה שביצע צה"ל. 

טהורים עם נשק

"צבא נשען לא רק על כמויות, על ציוד, על נשק, על אימון. אמנם בלי אלה אין צבא, אך אלה בלבד אינם מספיקים. הנשק העיקרי של הצבא הוא כוחו המוסרי", אמר בשעתו ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. הציטוט מופיע בדו"ח שפרסם השבוע מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף שפירא, שעסק, בין היתר, בטיב ההקפדה על כללי המשפט הבינלאומי במהלך מבצע "צוק איתן". בדו"ח שפרסם קבע שפירא כי צה"ל וכמוהו הקבינט המדיני-ביטחוני השתדלו לפעול בהתאם לאמות המוסר, טוהר הנשק והמשפט הבינלאומי. היכן שהדברים לא תאמו את הפקודות והכללים (כמו במקרה של "נוהל חניבעל" שהפעילה חטיבת גבעתי ברפיח) צה"ל חקר עצמו ביסודיות ולפיכך אין צורך בהתערבות גורמים חיצוניים בינלאומיים דוגמת בית הדין בהאג. לא מן הנמנע שהדו"ח נועד גם למנוע חקירה בינלאומית נוסח דו"ח גולדסטון, אבל קשה לחשוד בשפירא, שכתב דו"ח נוקב אודות הטיפול הכושל באיום המנהרות, שהיה מפרסם דו"ח בחתימתו לו היו פני הדברים שונים בתכלית. 

למרות שלעתים ישנן חריגות, צה"ל מקפיד על מוסר בלחימה יותר מרוב הצבאות במערב. אירועים כאלה ואחרים עשויים לעתים לעוות את המציאות ולגרום למביט מן הצד לחשוב שהם חזות הכל, כאשר זהו כלל לא המצב. מפקד חטיבת הקומנדו, אל"מ אבי בלוט, נדרש לנושא באחרונה בעת שהרצה בתיכון הימלפרב בו למד כנער. בלוט, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ופיקד בין היתר על החטיבה המרחבית בחברון, נשאל על ידי תלמיד בשם אורן בנוגע לעמדתו בשאלת החייל היורה, אלאור אזריה. המח"ט השיב שצה"ל הטיל על עצמו מסגרת כללים נוקשה ללחימה מתוך רצון לשמור על אמות מוסר וטוהר נשק גבוהים במיוחד. לדברי בלוט, בכל פעם שבצה"ל "חורגים מהכללים שלנו ומראים שיש סדקים באחדות בינינו, וסדקים בעמוד שדרה הערכי, שהוא קצת עקום, האויבים מולנו מחלקים סוכריות בדמשק. וזה אותו הדבר לגבי דוד הנח"לאוי, שהיכה שם איזה פלסטיני, ואותו דבר לגבי אלאור אזריה שירה ירי ללא אישור וללא סמכות, במקום שהוא לא היה נצרך". האתגר המרכזי, אמר וחזר על ססמה שחוקה שנשארה נכונה, "זה איך אנחנו מנצחים ונשארים בני-אדם". 

אל"מ אבי בלוט, מפקד חטיבת הקומנדו, (צילום: דו"צ).

בלוט הביא דוגמה ממבצע "עופרת יצוקה", בו פיקד על גדוד הצנחנים 101. לדבריו, במהלך הלחימה הגדוד שלו "הרג 24 מחבלים בהיתקלויות, בלי קשר לדברים האוויריים. ובאירוע הזה אני ידעתי להגיד בכל אחד, אגב כי צילמנו, הראינו נשק, הראינו מחבל, הראינו שבכל ההיתקלויות שהיו לנו באל־עטטרה ובג'בליה הרגנו את מי שהתכוונו להרוג. ומי שלא התכוונו להרוג אותו – לא הרגנו אותו. ואני חוזר לשאלה שלך, אורן, זו עוצמתנו". באחת ההיתקלויות הללו נפצע בעצמו, מה שככל הנראה לא ערער את אמונתו בצורך לפעול בלחימה באופן כירורגי. 

המסקנה שעולה מהדברים שאמר, מדו"ח המבקר ומהמאמר של נולן היא שהמערכה הבאה של צה"ל עשויה להיות ארוכה מהצפוי ושכדי לנצח בה נידרש לסבלנות וקשיחות, בחזית ובעורף, לא פחות משנזדקק לצבא כשיר ומערכות טכנולוגיות מתקדמות, ושהן יחייבו את צה"ל להוסיף ולשמור על טוהר הנשק והחוק הבינלאומי גם נוכח אויב שמתחבא ומתבצר בלב ריכוזי אוכלוסיה לא-מעורבת.