יצירות מסוימות לא עושות עליך רושם כשהנך נחשף אליהן בטרם הגעת לבשלות רגשית. אפשר, כמובן, להכירן ברמה מנטלית, אינטלקטואלית. ובכל זאת, חיבורך הממשי אלהן יהיה לוקה בחסר. אחת ה-יצירות מן הסוג היא "חתונה מאוחרת" (2001) – סרטו של דובר קוסאשווילי בכיכובם של ליאור אשכנזי, רונית אלקבץ ומוני מושונוב. בפעם הראשונה ראיתי את הסרט כשהוא רק יצא למסכים (ואני בת 22), ובפעם השנייה – לפני כשנתיים, עם ניסיון חיים ענף.

אני מאמינה, שאין מישהו בישראל שלא ראה את הסרט או לפחות מכיר את עלילתו. לכן, אחסוך מעצמי עכשיו את תקצירה של יצירת קולנוע ישראלית זו. יחד עם זאת, אציין שמאמר זה נכתב בהשראתו של הסרט והוא עוסק בנושא כאוב מאוד, שמתקשר בעיני ליחס בין המינים מצד אחד, וליחס בין אדם לסביבתו מצד שני. כמו כן, הוא נכתב, בין היתר, בעקבות יום האישה הבינלאומי שהיה לא מזמן.

בתור המוטו של הסרט אפשר לקחת את המשפט המפורסם שאומר גיבורו של מושונוב לגיבורתה של אלקבץ: "לא יפה אישה גדול וגבר קטן". לכאורה, זה נשמע מקומם. אך אם נבחן את הסוגיה מקרוב, נגלה, שיש לא מעט אמת במשפט זה במובנו הרחב ביותר. וזה בלי שום קשר למסורת המשפחתית והעדתית הבולטת כל כך בסרט.

פרושו של הביטוי "גבר קטן" איננו רק מילולי, כלומר, נמוך קומה או צעיר בגיל. הכוונה היא לגבר חלש. לגבר לא מוביל, לא החלטי, לא נוטל אחריות. רכרוכי. למען הסר ספק: גברים אמיתיים לא חייבים כלל וכלל להיות מאצ'ואיסטיים ושוביניסטיים! כל מה שעליהם לעשות הוא להכיר את עצמם טוב ולהשתמש בצדדיהם החזקים, שיובילו אותם למערכת יחסים יציבה עם אישה "גדולה".

ברור כשמש, שאיש רך באופיו יכול להיות מאוד נוח בחיים משפחתיים, אבא טוב לילדים, עובד מסור שמביא כסף הביתה. ועם זאת, אליה וקוץ בה. מטבעם של הדברים, ימשך גבר כזה לטיפוס הפוך ממנו, יחפש את אותו החצי השני שלו שיעפיל על חסרונותיו וישלים אותם. אם בת-זוגו של איש כזה תהיה חכמה וגמישה מספיק, היא תוכל לעשות בו כל מניפולציה. שניהם יהיו מאושרים. אך מה יקרה במפגשו עם אישה חזקה ועצמאית באמת, שתהווה אתגר לו ולסביבתו, שתגדיר מיד את גבולותיה האישיים ואת גבולותיה של מערכת יחסיהם? אישה שלא תחפוץ להתאים לשום מסגרת שהוכנה לה, בעלת אופקים רחבים, סגנון חיים, רצונות וחלומות משלה?

מקובל לחשוב, שרוב האנשים בימינו מתחתנים מתוך אהבה ובחירה חופשית של בן/בת זוג. ובכל זאת, בתור טיפוסים סוציאליים, אנו משתדלים לרצות בבחירת בן/בת הזוג לא רק את עצמינו, אלא גם את הסביבה שלנו: משפחה, קרובים, חברים. כל מסגרת סוציאלית שלנו הנה בעלת אופי, תפיסת עולם, נורמות וערכים משלה. כל משפחה שמכבדת את עצמה רוצה עבור בנה "ילדה טובה מבית טוב", שתהיה עזר כנגדו. מבחינה זו, אמורה בת זוגו של גבר נורמטיבי להשתלב בהצלחה במעגלים שקרובים אליו, ולהפגין בכך את הנאמנות שלה לנורמות המקובלות במעגלים אלה. אך ככל הכוונות הטובות, גם הכוונה הזו עלולה להוביל לגיהינום. מסגרות סוציאליות שמחבקות חזק מדי מייצרות בסופו של דבר גברים מסורסים (במובן המטאפורי, כמובן), גברים, שאינם מכירים בכוחה האמיתי של אישה, אך מצד שני אינם יכולים להסתדר בלעדיה. בגלל זה, ברגע שגבר "קטן" ונורמטיבי בוחר באישה חזקה וחריגה לסביבתו, ישנן שתי אופציות עיקריות בהתפתחות יחסיהם. הראשונה: הגבר יתחיל "לגדול" למענה מהר ולא יהסס להגן עליה ועל יחסיהם מול סביבתו. השנייה: החבילה תתפרק במוקדם או במאוחר.

למרבה הצער, הדרך השנייה נפוצה יותר, וזאת מכיוון שהראשונה דורשת אומץ רב וחוסן נפשי עצום. גם אהבה ותשוקה עוצמתיים בין "גבר קטן ואישה גדולה" לא תמיד יוכלו לגשר על הפער המהותי ביניהם ולא תמיד יעמדו במבחן של "בחירה חופשית". לפי רוב הסיכויים, גם הגבר וגם האישה יהלכו על להב הסכין בין משיכתו של הגבר לסביבתו הרגילה, העוטפת, המחבקת והמגנה עליו לבין דרישתה של האישה לריבונותה במערכת היחסים. בגידה – הנו מושג ערטילאי מאוד, שניתן להשתמש בו לא רק ביחס לתופעות כגון "קשר צדדי", אלא גם להתנהגות ההססנית של גבר, שיש בה חוסר מתן קרדיט בסיסי לבת-זוגו והעמדתה בדרגה נמוכה יותר לעומת דמויות חשובות אחרות בחייו.

בתנ"ך כתוב: "יעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". אבותינו הקדומים ידעו, שפונקציית הדאגה לילד על ידי הוריו מסתיימת עם הגעתו לבשלות מינית ושעליו לעבור את שלב החניכה למען כניסתו לחייו הבוגרים לבדו. כמו כן, הם ידעו, כמה חשובה ההפרדה של זוג צעיר מכל גורם מתערב חיצוני שעלול להיכנס באמצע, לבקר, לפגוע. אין זה אומר בשום פנים ואופן שהקשר בין אדם להוריו אמור עתה להתנתק, ועל כך בפסוק אחר: "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ, לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָך". ברם, בפסוק זה מדובר על כבוד בלבד! אין בו מילה על צייתנות, על יראה מפני ההורים, על השאיפה לרצותם. כבד אביך ואמך, אבל תדבק באשתך.

לצערנו, ההיסטוריה המודרנית, במיוחד זו של המאה העשרים, הביאה את רוב המנהגים הנכונים, ההגיוניים והבריאים הללו להיפוכם הגמור. מכיוון שחלק ניכר מהאוכלוסייה הגברית בעולם נהרגה או נפגעה קשה במלחמות, במהפכות ובכל שירות אחר של ארצותיהם, נטלו הנשים את המושכות לידיהן. בין היתר, זה התבטא בחינוך הילדים, שאותם חיבקו חזק מדי. מרבית התינוקות שבאו לעולם לאורכה של המאה העשרים גדלו ללא דמותו של אב. עיקר העומס בגידול הבנים נפל, כמה שזה נשמע אירוני, על כתפיים נשיות – של האימהות, של הסבתות, או של שתיהן יחד. אפילו במקרים בהם היו גברים במשפחה, חלקם פשוט לא תפקדו כראוי. כך, למשל, אחד החברים שלי לשעבר גודל אך ורק על ידי אמו, שהייתה נשואה שלוש פעמים. בעלה הראשון מת, השני היה שתיין, והשלישי חצי נכה. מן סתם, האישה הצנומה הזאת הייתה בעלת ההשפעה העיקרית על בנה, שנישא לגובה של כמעט שני מטרים ושחילק עמה ועם בעלה האחרון קורת גג אחת למרות גילו המתקדם.

כמו כן, בל נשכח, שלאורכה של אותה המאה העשרים התרגלו הנשים, בעיקר תושבות הגוש המזרח-אירופאי, לדאוג לכל צרכיהם הפיזיים של בני משפחותיהן – אוכל, ניקיון, ביגוד, הגנה ועוד, בעוד הגברים שאיתם הן חיו השקיעו את זמנם בעיקר בקריירה או בבילויים. בבוא העת, הבן שגדל נדרש להתחיל לספק את כל אלה לחברתו. אם אמו הייתה חכמה מספיק בשביל להרגיל אותו למחשבה זו, היא הניחה לו לעזור לה בכל וחינכה אותו כאיש עצמאי. במקרה זה לא צפויה שום בעיה. ובמקרים ההפוכים? כיצד יוכל הבן-אדם לספק לאדם אחר את מה שהוא עצמו לעולם לא התנסה בו? וכתוצאה מכך, אם הבחורה מעוניינת בקשר זה, היא תיאלץ ליטול על עצמה בעל כורחה את תפקידו של המבוגר האחראי בזוגיות ובחיי המשפחה. כך נסגר שוב מעגל הקסמים הארור.

בנוסף לכל אלה, המציאות הכלכלית והפוליטית העכשווית שלנו מכתיבה לנו לפנק את ילדינו ולנסות להאריך את נעוריהם ככל שאפשר. לכן, הגברים הצעירים בימינו תופסים את עצמם כאלו שיכולים – וגם אמורים – לחפש את בת-זוגם האידיאלית כמה זמן שצריך, אך ברגע של התקלות בבעיה כלשהי בקשר ביניהם הם נסוגים ובורחים, במקום לנסות להתמודד עם הבעיה יחדיו. ההתנהגות האינפנטילית הזו מובילה אותם לעיתים קרובות לפירוק הקשר ופתיחת דף חדש – תופעה, שהפכה למכה של ממש בעידן האחרון.

לא מפתיע, שנשים, שהנן בהגדרה בוגרות ומפותחות יותר מבחינה רגשית מגברים, לא תמיד יכולות לעמוד מול גורמים יריבים ענקיים כל כך. בשלב מסוים, חלקן מתאכזבות ומעדיפות להישאר לבד. אפילו לבד עם ילדים. גם אני באיזשהו שלב בחיי הגעתי להחלטה, שעדיף שכך יהיה, אם לא אמצא לי זוגיות נכונה. אמנם, אינני מחשיבה את עצמי לאישה חזקה ביותר, אך אזכור תמיד את מילותיה של היועצת האהובה שלי במשרד השידוכים: "את טיפוס דומיננטי, לכן את צריכה לידך מישהו שיהיה קצת דומיננטי יותר ממך, שידע לכוון אותך ולהגן עלייך". ולמרות צדקנותה, מה שקרה בפועל הוא, שרוב הגברים הדומיננטיים שהכרתי היו כבר תפוסים או שהיו חירותיים מדי בשביל להקשר לאישה מסוימת. נשארו רק הטיפוסים הרכרוכיים, שעוד נזקקו בעצמם לעזרה במציאת זוגיות. לאחר כמה ניסיונות כושלים להתגמש ו"להתאים למשבצת" שתפרה לי סביבתם הרגילה של הרכיכות האלה, הגעתי לתובנה, שזה פשוט לא בשבילי.

והרי זו בדיוק המסקנה שמשדר גיבורו של מושונוב לגיבורתה של אלקבץ! הוא אומר: "את לא בשבילו. תני לו את הדרך שלו". יתכן, שזוהי הסיבה האמיתית לכך שיהודית – גיבורתה של אלקבץ – חתכה בסופו של דבר את הקשר שלה עם גבר שמאוד אהבה. גבר, שלא הלך איתה עד הסוף, לא הגן עליה, לא הפגין התנגדות מוחצת ללחץ המשפחתי, לא ידע להחליט. גבר שנגרר, שהובל, ושבשורה התחתונה, למרות תשוקתו העזה אליה, אהב את אימא שלו יותר.

"לא יפה אישה גדול וגבר קטן"…

יחסי הזוגיות האולטימטיביים אמורים להיות מושתתים על שוויוניות וביטחון. כשבני הזוג מבינים זה את זו היטב, תומכים זה בזו, נושמים את אותו האוויר ומפגינים שותפות איתנה, יחסיהם יהיו עמידים כמו סלע מוצק למרות כל הרוחות שנושבות מסביב. כל אישה "גדולה" וחזקה משתוקקת בסתר ליבה להניח את ראשה על כתפו של גבר "גדול" וחזק כמוה ולהיות רגועה עמו. בסופו של דבר, גם סביבתם של השניים תקבל אותם לחיקה, כיוון שאי אפשר אחרת.

ולעומת זאת, המלחמות הקטנוניות סביב יחסי מרות במשפחה יישארו לנצח נחלתם של "גברים קטנים". ברם, אלו יסתדרו בכל מקרה. הרי תמיד תימצא אישה צנועה, שתשמח לשרת ולפנק גבר כזה לשביעות רצונם של כל קרוביו. על נשים מהסוג רומזת יהודית בסרט: "לך, תתחתן, תביא שני ילדים, תתגרש ותבוא אלי". נאמר בשיא הזלזול, אך בכנות. האופציה האחרת היא, שגברים "קטנים" יהפכו עם הזמן לגיבורים על חלשים יותר מהם. וזוהי תופעה, שעלולה להוביל לבגידות ממשיות, לאלימות במשפחה ועוד. אך זהו כבר נושא לכתבה אחרת.