מעטים בישראל זוכרים את המשבר הכלכלי הגדול של שנת 2008. למרות שהיה זה המשבר החמור ביותר מאז זה שהוביל לשפל הגדול בשנת 1929, הכלכלה הישראלית הרגישה אותה רק בעקיפין, ובמידה מועטה בהרבה ממדינות אחרות – שבחלקן המשבר הביא לקריסה כלכלית מוחלטת. הסיבה לחסינות של ישראל הייתה העצמאות הפיננסית היחסית שלה: רוב המגזר הפיננסי היה מרוכז בישראל, ולא ספג את "אפקט הדומינו" של קריסת הגופים האמריקאים. עכשיו, נגזרת של חוק שטרום עשוי לערער את יציבות המגזר הפיננסי בישראל. האם נהיה חסינים גם אל מול המשבר הבא?

בלי ששמנו לב, וללא דיון ציבורי, השליטה על חברות כרטיסי האשראי הגדולות בישראל – ישראכרט ולאומי קארד – עשויה לעבור לידי גורמים בחוץ לארץ. מדובר בשינוי שעשוי להיות דרמטי לשוק האשראי הישראלי וליציבות המערכת הפיננסית בכלל. למרות זאת, לא התקיים עליו דיון ציבורי כלל. הסיבה לכך היא שאותו שינוי הוא בסך-הכל נגזרת של החלטה אחרת, עליה דווקא דובר רבות – חוק שטרום, הקובע כי הבנקים ידרשו למכור את חברות כרטיסי האשראי כדי לעודד תחרות בשוק האשראי.

אמריקאים מפגינים בפילדלפיה בעקבות משבר הסאב-פריים. 1 באפריל 2008 (AP Photo/Matt Rourke, file)

בשנת 2016 עבר בכנסת החוק, שנועד לעודד תחרות בשוק הבנקאות. אחת ההמלצות המרכזיות של החוק הייתה הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים המחזיקים בהם כיום, במטרה להכניס שחקנים נוספים לשוק האשראי, לייצר תחרות נוספת, ובסופו של דבר לעודד הורדת מחירים. הבנקים מחויבים למכור בתוך שנתיים את חברות כרטיסי האשראי, אך נשאלת השאלה – מי יקנה אותן?

ישנן שתי חלופות: או שימצא קונה לאותן חברות אשראי, בדמות משקיע, חברה או איגוד משקיעים, או שאותן החברות יונפקו בבורסה וימכרו לציבור. הבעיה היא שבישראל אין כיום מי שיקנה את אותן החברות. היות ואין בארץ משקיעים בעלי סכומי ההון הנדרשים לרכישה, ובהיעדר קונה בישראל, ינסו הבנקים למכור את חברות כרטיסי האשראי לגורמים מחוץ לארץ. כך, למעשה, חוק שטרום גוזר כי בפעם הראשונה ישלטו גופים זרים בחלקים מהמערכת הפיננסית הישראלית.

לשליטת גופים זרים בחלק חיוני כל כך למערכת האשראי הישראלית, בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. למעשה, היות ומצב זה לא התקיים בישראל מעולם, קשה לצפות את ההשלכות שלו. מספר שאלות עולות ביחס למצב זה: מי יפקח על אותן חברות לא ישראליות? כיצד ניתן יהיה לשלוט באותן החברות, ואילו סנקציות ניתן יהיה להפעיל עליהן? וכיצד תשפיע חשיפתו של שוק האשראי בישראל על היציבות הפיננסית?

מספר חברות זרות כבר הביעו עניין ברכישת חברות כרטיסי האשראי, ושתי החברות שכרו בנקי השקעות מוול-סטריט לליווי תהליך מציאת הרוכש. יחידת הרישוי בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל תהיה זו שתצטרך לתת רישיון לחברות שיבקשו לבצע את הרכישה. לפני מספר שבועות פרסם בנק ישראל מספר מסמכים המגדירים את הקריטריונים והדרישות מאותו הרוכש לצורך קבלת רישיון, אך אלו נוסחו בקווים כלליים בלבד. היות ומדובר בעסקה פרטית, שמותיהם של הרוכשים יתגלו רק כאשר העסקה תוכרז, ולכן לציבור תהיה יכולת מוגבלת בלבד להשפיע על זהותם של הרוכשים.

בבנק ישראל לא מודאגים מהשינוי הפוטנציאלי, וטוענים כי בכניסה של גורמים זרים לשוק הישראלי ישנו סיכוי להכניס ניסיון פיננסי של גופים בינלאומיים. בנק ישראל אכן דורש מגוף זר שירצה לרכוש את חברות כרטיסי האשראי היסטוריה של ניהול גופים פיננסיים, אך ישנן שאלות נוספות אותן כדאי לשאול, לפני שצועדים לתוך עסקה שכזו:

השקעה לטווח קצר – קרנות פרייבט אקוויטי

בנק ישראל יאפשר לקרנות פרייבט אקוויטי לרכוש את חברות כרטיסי האשראי בישראל. קרנות אלו נוטות לעתים לאמץ אסטרטגיית רכישה לטווח קצר יחסית, גם כאשר הן משקיעות בעסקים ריאליים, ולא במכשירים פיננסיים. הן "מסתובבות" בעולם, בחיפוש אחר אפיק ההשקעה הרווחי ביותר, שיספק את התשואה הגבוהה ביותר בתוך הזמן הקצר ביותר.

כאשר המשקיע בחברה כלשהי איננו מתכנן להחזיק בחברה לאורך זמן, אלא מעוניין במיקסום הרווחים המיידיים שלו בדמות משיכת דיבידנדים גבוהים, החברה עצמה יכולה לשלם את המחיר. כך קרה למשל בתנובה, כשקרן ההשקעות "אייפקס" רכשה אותה בשנת 2007, והרוויחה תוך שלוש שנים מיליארד דולר בדיבידנדים ובעליית ערך המניות, על חשבון פיתוח החברה עצמה. עם זאת, תוך שבע שנים מהרכישה, מכרה קרן אייפקס את תנובה, יצאה ברווח גדול, והשאירה את החברה במצב קשה.

במידה והרוכש אכן יהיה קרן פרייבט אקוויטי מסוג זה, קשה יהיה להבטיח שלא יתרחש מקרה דומה עם חברות כרטיסי האשראי. אלא שחברות אלו הן חלק קריטי במערכת הפיננסית הישראלית, וערעור יציבותן עשוי להביא לערעור כלל המערכת. בנק ישראל אמנם פרסם כי "יבחן את אסטרטגיית ההשקעה" של הרוכש הפוטנציאלי, וכי בבנק מחפשים רוכש לטווח זמן ארוך, אך לא קיים פירוט לגבי דרישות מינימום למשך זמן ההחזקה בחברות, או למינימום של השקעה חוזרת בחברה לטווח ארוך.

כך, אנחנו עשויים למצוא עצמנו "מחליפים" בעלים של חברות כרטיסי אשראי בקצב גבוה, כאשר אותם הבעלים אינם מעוניינים בחיזוק, פיתוח וחיסון חברות האשראי, אלא בהפקת רווחים מיידים.

בנק ישראל (צילום: נתי שוחט / פלאש 90).

חשיפה לסכנות המערכת הפיננסית העולמית

כאמור, אחת מהסיבות שבגללן המערכת הפיננסית הישראלית כמעט ולא ספגה את השפעותיה של המשבר הכלכלי ב-2008 היא העצמאות היחסית שלה. במילים אחרות, דווקא הפשטות וחוסר המעורבות של הבנקים והגופים הפיננסיים הגדולים במערכת הפיננסית הבינלאומית מנעה מהמשבר החמור ביותר מאז השפל הגדול לפגוע גם בישראל.

כניסתם של שחקנים בינלאומיים לשוק האשראי הישראלי עשויה לשנות את כל זה. בזמן המשבר הכלכלי גופים רבים מסוג זה קרסו, תחילה בארה"ב, ולאחר מכן ברחבי העולם. במקומות רבים בעולם קריסתם של גופים בינלאומיים הובילו לקריסת גופים פיננסיים לאומיים, שהיו תלויים באותם הגופים הגדולים. קריסות אלו הובילו לכמעט עשור של מיתון כבד בחלקים גדולים מהעולם.

המערכת הפיננסית העולמית היא, כידוע, מרחב בלתי יציב בו המשברים הולכים והופכים לתדירים יותר בעשורים האחרונים. כניסתם של שחקנים זרים גדולים לשוק האשראי הישראלי עשויה לחשוף את השוק כולו לסכנות אי יציבות. כאשר יתרחש משבר פיננסי בינלאומי נוסף, הסיכויים שלו לפגוע באופן ישיר בכלכלה הישראלית עשויים להיות גבוהים יותר.

הרכב השקעות – עדיף קטן או גדול?

בבנק ישראל לא מביעים דאגה רבה מזהות המשקיע, אך אמרו במסמך שפורסם לפני מספר שבועות כי יבחנו את "הרכב ההשקעות של הרוכש". כאן עולה שאלה: האם  למשק הישראלי עדיף רוכש זר גדול, בעל היקף השקעות מגוון ונרחב, או משקיע קטן?

כל אחד מאלו מכיל סכנות שונות. משקיע גדול עשוי להתעניין פחות בגורלה של חברת כרטיסי האשראי הישראלית, היות והיא מהווה חלק קטן מתיק הנכסים שלה. חברה זו עשויה לרצות לגרוף רווח מהיר, או להשתמש בחברת כרטיסי האשראי כדי למנף השקעות אחרות שלה. הצלחתו של משקיע מסוג זה איננה תלויה בהצלחתה של החברה הישראלית, והיא תוכל לספוג את הפסדיה. כך, קטן התמריץ למשקיע מסוג זה לדאוג ליציבות ולהצלחה של החברות הישראליות. עם זאת, משקיע קטן עשוי שלא להחזיק באמצעים להשקיע במידה הנדרשת, ועשוי למצוא את עצמו ללא יכולת להחזיק בחברה לאורך זמן.

לערבב פוליטיקה מדינית ועסקים

נקודה נוספת שיש להתייחס אליה היא הקשר בין משקיעים בינלאומיים לפוליטיקה הבינלאומית. שחקנים בינלאומיים, ובמיוחד הגדולים שבהם, מחזיקים בדרך כלל בכוח פוליטי לא מבוטל. כך, כאשר גופים אלו נכנסים לפעול בישראל, הם עשויים להשפיע לא רק על הכלכלה, אלא גם על הפוליטיקה בישראל.

צריך רק להיזכר בסיפור של נובל אנרג'י בזמן השיחות על מתווה הגז בשנת 2015. קרי, שלפני תפקידו כמזכיר המדינה היה מחזיק מניות בנובל אנרג'י, זעם על כך שרשות ההגבלים העסקיים לא אישרה לחברת דלק ונובל אנרג'י לפעול במקביל גם במאגר תמר וגם במאגר לוויתן. זמן לא רב לאחר מכן פורסם כי קרי התקשר לנתניהו בדרישה לפתור את המשבר – מה שאכן קרה.

כך, כניסתם של גורמים זרים לישראל עשויה להביא להשפעה של האינטרסים כלכליים של אותם הגופים על הפוליטיקה הישראלית, ובמיוחד על הקשרים המדיניים של ישראל עם מדינות שונות בעולם.