אני פעילה במאבק הנכים כבר מעל שנה. נכנסתי למאבק לא כי אני שמאלנית, לא כי אני לא אוהבת את ביבי ולא כי זה "מגניב" להיות חלק מהמאבק. נכנסתי למאבק כי ראיתי את האמת המרה של מצב הנכים ובמקביל ראיתי את השקרים הגסים, את ההסתה הפרועה ואת הביזוי של הנכים. כל אלו יצאו מהממשלה ומהעומד בראשה. שמעתי את ראש הממשלה ואת השלוחים שלו משקרים במצח נחושה שוב ושוב. אני לא מאמינה לראש הממשלה ולא לאיש מהשרים, גם לא לפקידי האוצר ולא לתקשורת. אני כן מאמינה למפכ"ל המשטרה ולחוקרים, שממליצים להעמיד את ראש הממשלה לדין באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.

שנייה לפני יום השואה אני בוחרת. בוחרת למי אני מאמינה, ובעבור מה אני נלחמת. הבחירה לא פשוטה. יש הרבה דברים לא ידועים ולפעמים זה מרגיש שכבר אי אפשר להאמין לאיש. לפעמים נדמה כי ההאשמות עליהן חוקרים את ראש הממשלה חמורות מכדי להיות אמיתיות. לפעמים נראה שהכל "פייק ניוז" ושאנחנו חיים בסרט רע.

הבחירה שלי להאמין לטענות נגד ראש הממשלה לא מגיעה מדעותיי הפוליטיות, למרות שבשנה האחרונה הן בהחלט עשו פנייה חדה שמאלה, בטח כשמדברים על מדיניות כלכלית. הבחירה שלי להאמין להאשמות נגד ראש הממשלה היא בחירה אינדוקטיבית, אחרי ששמעתי אותו משקר שוב ושוב לגבי הנכים. אני כבר לא מאמינה למילה שיוצאת לו מהפה. הסכנה העומדת לפתחינו היא השכחה.

"עם ששוכח את עברו, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל." (יגאל אלון). המילים האלו מהדהדות בראשי עכשיו יותר מתמיד. אני חשה שנעשית תעמולה מכוונת למחיקת ההיסטוריה. לא, אני לא מתעלמת מהפרשות שהיו בעבר, לא על ילדי תימן והבלקן ולא על האפליה של העליה ממרוקו. אבל מי שלמד היסטוריה ידע את הכל כבר מזמן. הסיפור סופר בכל כך הרבה פורמטים שמי שרצה לדעת ידע. פשעי העבר לא מצדיקים את הדה לגיטימציה למקימי המדינה, ולא את הפשעים המתבצעים היום.

שנייה לפני יום השואה, רגע לפני יום העצמאות השבעים של ישראל, ובמה אנו מתעסקים? בראש ממשלה ששקוע בחקירות, שמתעקש לנאום בטקס יום העצמאות. בנשיא הונדורס שידליק משואה באותו הטקס, וב-260 מיליון שקלים ששרת הטקס מוציאה עליו, במקום לחלק לקשישים קצת יותר מ6 שקלים תוספת. אין ספק שההווה שלנו דל והעתיד נראה מפחיד יותר מתמיד. רמת העוני של הקשישים והנכים בישראל עברה כבר את  סף הדלות, והתרבות את סף הרדידות.

אני בוחרת להילחם. להילחם כמו גיבורות העבר, ולשמחתי יש הרבה כאלה: חנה סנש, שרה גיבורת ניל"י, ועוד הרבה קצת פחות מפורסמות אבל גיבורות ישראל לא פחות. אחת מהן היא דודה שלי. אישה קטנה אך משכנה ומעלה. השבוע היא קיבלה בטקס 70 שנה לנפילת גוש עציון תעודת הוקרה על לחימתה באומץ ובנחישות על גוש עציון במלחמת השחרור. נכון הגוש נפל אבל זה כי התחמושת שיצאה ממכון איילון במטוס, לא הגיעה ללוחמים בזמן, והם נפלו בשבי הירדנים.

דור תש"ח הולך ונעלם, ניצולי השואה מתמעטים ואנו נשארים בלי זיכרון, בלי ערכים ועם עתיד לוט בערפל. אני נלחמת על ההווה בשביל העתיד, בשביל הילדים, שיהיה טוב יותר, שיהיה להם סיכוי ושלעולם לא ילכו כצאן לטבח (או לבחירות) שידעו לשאול שאלות, גם אם הן קשות, ושלא יצטרכו להילחם על המובן מאליו.

אני נלחמת בשבילם.